בתאריך 30.11.19 נפתחה ב"גלריה 12" בכיכר קדומים ביפו תערוכה של האדריכלית ואמנית נון לאונרד האמנית מפסלת מילדות בברזל ופסיפס והציגה בתערוכות שונות. לצייר החלה לפני כ-12 שנים כשהתגרשה. תהליך הפירוד היה טעון והאנרגיה שהכילה נדרשה להארקה וביטוי. היתה זו הטלטלה המשמעותית השנייה שחוותה בחייה וגרמה לתחושת אבדן כיוון מצד אחד ומאידך גרמה להעצמה עצמית וצמיחה פנימית.
העבודות הינן רב מימדיות והן מודבקת אחת על גבי השנייה, העליונה הקטנה יותר הינה ממוקדת ומחוברת לקודמתה המפושטת לרווחה. הן מהוות תיעוד דיאלוג בין ההווה הקיומי המתרקם ונברא כל העת ובין העבר שנמוג בשלהי הזמן והזכרונות הדוהים זהו תאור קוסמי של בריאת פלנטה אנושית מתוך ענן החוויות והמאבקים לשימור ובריאה שהאמנית חוותה וזאת על רק ארועים מכוננים שהביאו אותה למה שהינה היום,
האירוע הראשון היה פטירת אביה שהיה דמות נערצת לפני כ 40 שנה. אביה היה אדריכל ואספן של תמונות של כנסיות אותן תעדה ואספה נוצרת זכרון יקר. באותה עת שאפה ללמוד עבודה סוציאלית ואף התקבלה ללימודים אלה אולם מותו של אביה גרם לה לשנות נתיב ולהמשיך את דרכו. היא למדה לתואר ראשון במגמת עיצוב סביבה בבצלאל ולאחר מכן בטכניון למדה לתואר שני באדריכלות ובינוי ערים.
בנוסף ללימודים אלה למדה רישום אצל שיר שבידרון ופנחס כהן גן . התחושה שאבדן מוביל לצמיחה ולגילוי מקורות פנימיים החלה להתרקם להבנה על מהות החיים ותפקיד האבדן. בד בבד שאפה לגדל משפחה ולמרות קשייה להיכנס להריון, מצב שתסכל וגם אתגר אותה, הצליחה בסופו של דבר להרות ולגדל ארבעה בנים. גם כאן המאבק בבלתי אפשרי לכאורה היה אירוע מכונן ומאיר את המציאות הבלתי מוכרת. המציאות אותה היא מתארת בעבודות הקנבס מתוחות על עץ או דיקט היא כאוטית מוכלת בסדר עליון שחוקיו טמירים. הארועים בלתי צפויים ולעיתים אף לא רצויים, הכלים המוכרים נשברים ונוצר הצורך לבנות חדשים.
הכלים החדשים יוצרים סדר חדש אישי הצומח בתוך הכאוס הכללי והבלתי צפוי. מקצוע הארכיטקטורה בו היא עוסקת היה כעין תשובה פנימית מסודרת ונשלטת מול הבלתי צפוי האופף אותה. כל זאת היא מתארת בעבודותיה הנעות בקוטביות בין הנושאים המתוארים בהן. בסיס הדימויים העיקרי הוא עימות בין הריסות של כנסיה –אחת מני רבות המסמלות את אביה והריסות הפרידה הבלתי צפויה ממנו – ובין הרקע. הרקע בנוי מקוויי מתאר הנדסיים אופקיים ואנכיים ומתאר מערך ארכיטקטוני מסודר ונשלט המכיל את ההרס ויוצר עמו איזון דינמי של יש ואין בכפיפה אחת. המסקנה היא שאין כאוס, אלא הוא סדר שונה שאיננו מבינים את חוקיו. אחת העבודות מתיחסת ליחסים האמביוולנטיים שלה לאמה. הרצון להתקרב רגשית מול השכלתנות הנוקשה של האם וחוסר האונים לגשר בין עולמותיהן מבוטאות היטב בפני הנשים המתוארות בעבודה והיותן במדורים בלתי נגישים זו לזו במערכת הכבולה בחוקים סמויים.
נון משתמשת בצבעי אקריל שמן טושים אקריליים ואבקות מרוקאיות. הביטוי שלה אקספרסיבי מוכל בדימוי אבסטרקטי ארכיטקטוני. עמו היא גולשת למחוזות ביטוי חדשים. את פני שני ילדיה ציירה כדימוי פרימיטיבי בהבעתו ושימוש בקווים הנדסיים ישרים . הפנים מנוגדות, מוחצנות מול רגישות, הנראות ארכיטקטונית ודומה לאמנות דיגיטלית. כך האמנית בחרה כדי לתאר את החיווי של היות הפנים שיקוף של פנימיות של רבדים כתוכנית אב שהטבע רקם מול תפקידה כאם ומתעדת רשמים של דרכה. השילוב של ניגודי תוכן וניראות הינה השפעת הכאוס הקוטבי והמנוגד לציפיות. נון אפשרה לעצמה להיות מושפעת באופן אקלקטי מאמנים ואדריכלים ידועי שם וממפגשים מזדמנים ולתת לאקראיות להיות המנחה שלה ולהובילה ליעדים פנימיים אותם המחשבה המכוונת קצרה ידה להשיג.
העבודות הן סיכום דרך ומורשת גם יחד. הן אוניברסליות במסר שלהן וממריאות מעבר לסיפור האישי. הבריאה מתוך משבר היא תופעה קולקטיבית שמבוטאת בתערוכה זו באופן יצירתי ייחודי. נון באה מענף האדריכלות שהוליד לא מעט אמנים שחרגו מהביטוי האדריכלי וחטאו ביצירת אמנות אישית הנשענת על יסודות מקצועם התכנוני. נון לאונרד הביאה לאמנות יסודות אלו שמהוות מסגרת מכילה לעולם פנימי תוסס ובורא. בעסוקה היא גם שואבת ממנו רעיונות לחללים שהיא מעצבת שנועדו להכיל בני אדם מרגישים וחווים. סגנונה האישי הוא עדות שניתן להוסיף ולחדש חיוויים וביטוי אמנותי באמצעים וכלים קיימים ושיש נביאה בעירנו.
אוצרת: ד"ר הדרה שפלן קצב
יח"צ: מיכל סדן
שעות פתיחה: א' – ה': 10.00-14.00, ב', ג', ה' – 16.00-20.00 ו' – 11.00-15.00
שבת – 11.00-16.00. נעילת התערוכה: ב- 29.12.19 – יום א' בשעה 14.00