במוזיאון מָאנֶה-כּץ בחיפה נפתחה תערוכה חדשה בהשראת האמן מלביץ’. החלל חולק לשני חלקים, העיקרי מוקדש למודרניזם, והפנימי חולק ל-3 חללים קטנים לזרם המקומי, למגדר כנשי, והשלישי לזרם המופשט.
הצבע הלבן מוכר יותר כצבע רקע לעבודות וזאת מלבד היותו מלבין קבוע של קירות בתים ודפי נייר. בתפקיד זה הוא נושא בכבוד את התוכן והצבעים שמונחים עליו . הצבע הלבן הפך להיות בגווניו וצלליו אמצעי דימוי עוצמתי כמו בעבודות מונוכרומטיות ובזאת הוא משיג את המתח הדרוש להתבוננות מעמיקה של המתבונן בלי להשתמש בשפעת צבעים. הצבע והצורה שולטים כתוכן בלעדי ונעים בין סמליות לבין הפשטה מירבית, המראה שאין דלות בשימוש בגוון שולט אחד ובהיר. מנהיג הזרם של שימוש בצבע לבן הוא האמן מלביץ’, יליד אוקראינה שהיה חניך של גדולי האמנים במאה הקודמת ודגל בהפשטה תמציתית וטוטלית על ידי שימוש בצבע אחד בעיקר לבן, כמימד שולט כדי להביא לחוויית צפייה נקיה מלבטים ואובייקטים אל נקודת האפס המלאה.
לצבע הלבן קונוטציות תרבויות רבות, טוהר, נשיות, התחלה חדשה, דף חלק והזדמנות ואף סיום ומוות. הצבע הלבן אף משקף את איחוד הצבעים והיכולת להכילם ללא אבחנה ועל פגיעות לכל מגע והגיג. העבודות לכאורה אינן נעשות על הצבע הלבן אלא נבראות ממנו כמשאלת לב שהתגשמה ויש בעבודות המוצגות את הכוח להעביר תחושה זו לצופה. מגוון העבודות נע מפיסול, ציור ועד צילום. כל אחת מבטאת את אמירתם של האמנים על סוגית הלבן, משמעותו ותפקידו באמירה שנכתבה בשפה ויזואלית. חלק מהעבודות אף מוקדש ליצירות שמביאות את הנופים הישראליים לדהייה ולובן מסנוור עם אפקט של מעבר לממשות. העבודות גם מתעמתות אחת עם השנייה וגם אם הסטראוטיפים שישנם לגבי הצבע הלבן. כאן הוא מאבד את תפקידו ותפקודו הרגיל לטובת מיצגים ודימויים חדשים המקנים לצבע זה כוח הבעה ותאור שאינם שגורים ביום יום ומהווים חגיגה לשוחרי אמנות.
בין האמנים ניתן ציין את קזימיר מלביץ’, ז’אן (הנס) ארפּ, דני קרוון, אתי אברג’יל, אריה אזן, אריה ארוך, יעל בלבן, אביבית בלס ברנס, נועה ברזנר, יונתן גולדמן, מיכאל גרוס, ולטר גרופיוס, גלי גרינשפן, חיה גרץ-רן, לאה דיין, חנה דיליאן, פלג דישון, אורלי, שגית זלוף נמיר, רפי לביא, האוצרות הינן לריסה בלימן וסבטלנה ריינגולד
כתב – יואל אמת yoelemet@bezeqint.net
