בתאריך 1.9.2021 תחל בגלריה תערוכה קבוצתית. התערוכה רבת משתתפים ועבודות באוצרות משותפת של שלי רשקס ונילי ויצטום בהרצליה. מועד התערוכה חל כשהסתיו מתדפק על דלתותינו כצלצול גונג המסמן את המעבר מסגר תרבותי וכלכלי שנגזר עקב משבר הקורונה אל תקופה של פריחה אמנותית מחודשת מהולה בתקווה לחזרה לפריחת ה"בוסתן". הסגר הממושך כפה אבטלה והפסקת חשיפה לציבור שהיא החמצן של הפעילות האמנותית מאידך יצר הזדמנויות חדשות. רבים מן האמנים והאמניות גילו בכורח הנסיבות מקורות השראה חדשים ויכולות סמויות שלא נוצלו בעבר. עתה הן באו לידי ביטוי בין אם על ידי הסבת כישורים מתחום אחד לתחום חדש, ובין על ידי גילוי איכויות וחוויות חיים שתועדו רובד אחר רובד בנושאים ובטכניקות חדשות. ה"בית" בכל מובניו, הפנימי והחיצוני עבר הגדרה מחודשת, הביטוי שינה את זווית הראיה לחוויות חדשות ולכך היה יבול המוצג ב"בוסתן" זה.
האמנית ניקיטה בן עמי פעלה כאמנית צורפות כ 20 שנה במתחם נווה צדק בתל אביב. את כשרונה ליופי הביאה כשעלתה לארץ מאוזבקיסטן וכאן בישראל פעלה כיוצרת רב מימדית. עבודות הצורפות ותכשיטנות שלה היו פיסולים עדינים המנסים לגעת בגבול האפשרי של החומר והצורה. במקביל ציירה ופיסלה בסגנונות חופשיים בנושאים שונים. בתקופת הקורונה חוותה את הסגר בכל מובניו שעה שעברה לגור בקדימה. כשהתמקמה מחדש הפכה את ביתה למשכן לעבודותיה, לסטודיו ומגורים באווירה אוהבת ופתוחה. היא החלה לצייר באופן אוטודידקטי ולהפתעתה זכתה לשבחים ולהצלחה. הסגר חידד לגביה את תחושת החידתיות של החיים והיותם בלתי מובנים מאליהם. העבודה המייצגת הינה מבט דרך סורגי הזמן המסתיר את הנוף ומגלה רק טפח, העבודה מעניקה תחושה של הצצה ממקום מסוגר אך רווי תקווה אל החוץ המואר והפתוח בדומה לזווית מבטו של אסיר. בראייה אחרת העבודה מתארת ריקמת חיים חדשה שנרקמת מעל מגבלות של מציאות שרירותית ומסורגת ואותה ריקמה גדלה ומתהווה במסגרת האילוצים הקיומיים. יתר עבודותיה מתארות תדרים של חיווי מתחדש שחותרים להנכחה, חיבור ומימוש.
האמנית דליק נאמן מציגה עבודות יצירה ומלאכת יד במשולב. הכשרתה היתה מבוא מכונן, היא למדה הנדסה אזרחית בה עסקה כ 15 שנה ובמקביל אמנות, בתקופת התיכון למדה באורט אדריכלות ועצוב פנים. לאחר השרות הצבאי למדה במדרשה לאמנות ברמת השרות ובקלמניה בבית ברל. בשנים האחרונות עוסקת בהדרכת אמנות משקמת לאוכלוסייה מבוגרת. המפגש בין הסיפור והנסיון של פרטים מבוגרים עם החומר ועיבודו מניבה תוצאות מרגשות ותובנות. בפעולתה נתנה להם הזדמנות לביטוי והנכחה ולעצמה העניקה מימוש עצמי כשליחה של חסד דליק נאמן יוצרת עבור עצמה ומרבה להשתמש בנייר כחומר גלם אותו היא משלבת עם חימר בין היתר. תכונת הנייר שהוא קל לעיבוד, סופג צבעים וחומרים אחרים קרי "ממושמע" נתנו לה את האפשרות לחבר בין רכות וקושי כמגשרת בין ניגודים. בתקופת השריפה בעוטף עזה ביקרה באזור מתוך הזדהות. היא הזדעזעה מההרס שהשריפות גרמו, מהאדמה החרוכה והגידולים הפגועים עד עפר, אז צילמה את הנוף הכבוי וחסר אונים ואותו עיבדה למיצגיה. העבודה הינה קינה לאבדן שהטבע חווה ולנזק בלתי הפיך המשקף את הקורה לבני אדם. הדימוי שהוא תלת מימדי עשוי מנייר מעובד וחימר. הצבעים צבעי אדמה והמיצג כולל אובייקט כפול. השני התחתון תלוי בראשון כעין הגברה של העליון בהדגשה שהנזק הוא כפול ממה שנראה, כי גם העתיד נפגע. העבודה הינה כמצבה על אבדן בלתי הפיך ופנייה אל המתבונן כשואלת עד מתי.. ?
האמנית דינה בבאי דרה בגני תקווה. היא פועלת מסטודיו שבביתה וכן מלמדת בסטודיו נוסף פיסול. עיסוקה משולב בציור ופיסול גם יחד ואף בפיסול סביבתי. עבודות הפיסול שיצרה מוצגות גם בממילא בירושלים. במקור עבדה כמזכירה בחברה לרכש ויבוא ציוד עזר למחשבים וכשזה נסגר חיפשה אופקים חדשים. וכך בגיל 40 החלה ללמוד ציור ופסול ומאז התפתחה לכיוונים בהם היא עוסקת בהם היום. הדחף שלה ליצור הינה הסקרנות אשר מובילה אותה ליצור בתחומים שונים ובנושאים מגוונים. הציור המוצג בתערוכה הוא בסגנון פיגורטיבי קלסי, מאידך יש בו התגרות והתרסה. הדימוי מעלה את השאלה מי היא המוצגת, מה גילה ואיך פניה ובכך העבודה יוצרת סוד למתבונן שנותר עם הגירוי. העבודה מייצגת את השאלה המתמדת שדינה בבאי שואלת את עצמה והיא מה הלאה? מה עוד לא פיסלה או ציירה וברצונה לחשוף והאם הגיעה לגבול היכולות או שנותרו אתגרים. את המתח האישי שלה בנושא גבול האפשרויות העבירה לציור יפה ותמים זה שמייצג את הרגשתה לפיה התשובה לשאלתה היא התנסות תמידית וחוזרת.
הצלם שחר שדרין שחר מצלם כ 30 שנה החל מגיל 20. הוא החל בצילום אופנה מסחרי ופעל ברחבי תבל. בישראל הוא פועל מסטודיו בתל אביב , כיום יותר באמנות ולהוצאות ספרים. בנושא הצלום התמחה בבי"ס קמרה אובסקורה כ 5 שנים. בשיטוטיו בעולם לכד את מצבו של הפרט כשהוא עם עצמו, מצב שהוא הכי אמיתי. הפרט עם עצמו במחשבותיו וכשהוא מרוכז בעיסוקיו אשר יהיו, באותו מעמד הוא שוכח את הסביבה ומנכיח את עצמו ברגעו האינטימי. יש בכך החיפוש אחר האוטנטי האנושי גם בעולם מוטרף במרוץ למודרניות והתחדשות. את העבודה שהוא מציג מתוך שתי עבודות צילם בניו יורק בשעת סערת גשם. האשה שנלכדה ביער של עמודי בטון שוחחה במשך שעות בטלפון הסלולארי, הם היו לבד בין העמודים כשהוא עסוק בצלום הסביבה. היא התרכזה בשיחה עם רעותה כשהיא מקבלת את נוכחותו כחלק מהנוף. במצב זה כשהיא חסרת אונים במזג אוויר לוכד צילם אותה כפי שהיא, בלי פוזה, ממתינה ומבלי יכולת לשנות את המצב , משל לקיום האנושי המתהווה בעצמו בתהליך דטרמיניסטי. שחר שדרין הנו אמן המתעד מצבי אנוש כאשר המצולם אינו מחובר לאמצעי ההגנה שלו מהסביבה שהם ניכור התעלמות והתעסקות בהסחת דעת עם מכשיר חצוני. שחר מחפש לצלם מקומות בהם האדם חי "כמו פעם". הוא אינו שפוט של מדיה ותקשורת דיגיטלית וקשריו עם הסביבה ועם עצמו הם ישירים ולא מושפעים מפרסומת וממסכים. יש משהו מרפא ומעודד בחיווי שחיים עם מגע ישיר בצרכים וברצונות ורגשות אנושיים עדיין קיימים ופועמים..
האמנית חגית שלוו תושבת יהוד, מציגה עבודת עמדה המסכמת ערכיv בקשר למצב האנושי בעולם מותנה מדיה דיגיטלית משעבדת. חגית שלוו עובדת כספרנית בספריית קריית אונו והנושא הסיפורי קרוב לליבה. לסיפור יש קסם של הצגת נושא מזווית הראייה של המספר ויצירת מציאות אישית המתחברת לנושא קולקטיבי. בציור היא עוסקת כדרך אגב והחלה לצייר באופן שוטף לפני כ- 10 שנים בשמן בעיקר. הטכניקה שלה הינה "תיעודית" לכאורה. תחילה חגית מצלמת נושא או תמונה. לאחר מכן היא מציירת אותה, אולם התמונה המצולמת משמשת לה רק כמודל. בשעת ציור התמונה הדמויות והרקע עוברים עיבוד בצבע ובמראה אשר נותן לציור את המסר שהאמנית חשה צורך להעביר. הנושא הוא האדם ללא כחל ושרק, אך העיבוד מביאו לפשטות המירבית, חסרת יומרה ופוזה. באחת התמונות המוצגות בתערוכה מתוארת קבוצה של נשים קשישות אשר על פי הלבוש מקורן במגזר הדתי ואף חרדי. העבודה מצוירת בצבעים מונוכרומטיים בהם בגדי הנשים והרקע מתחברים לאווירה עגמומית של סוף מעשה ותכלית וללא כיוון המשך. הדמויות מהוהרות ושחוקות. הן מילאו את תפקידן בחייהן ובחיי אחרים וממתינות לזמן שאינו עתיד. הדימוי הפסיבי של הנשים הוא אמירה פוליטית אישית על מעמד האדם בחברה דרך תאור האישה בחברה "תפקודית" המחלקת את הזכויות לפי מין,ובמיוחד במגזר החרדי בו כוחה של האשה ומעמדה מוגדרים כנחותים. הציור מהווה דף באלבום המתעד חברה האנושית המנהלת לפי עדיפויות שבהן האשה אינה במקומה הראוי. המחאה הגלומה בעבודה אינה גורעת מיופייה הוויזואלי אשר מוסיף לחוויה הרגשית שהעבודה מקרינה ככל שמתבוננים בה יותר . העבודה מתארת פסיביות והשלמה עם הגורל בכשרון אמנותי ריאליסטי וכנות שבאה מהלב.
האמנית זהבה נטר תושבת הישוב שוהם, הינה, חברה באגודת הציירים והפסלים הארצית. הינה בוגרת המדרשה לאמנות, בית ברל ובעלת תואר ראשון באמנות, חינוך לאמנות ותואר שני בארגון וניהול מערכות חינוך. פעילותה היתה מגוונת וכללה הוראת אמנות במסגרות שונות, השתתפות בתערוכות יחיד וקבוצתיות. גישתה הינה הומנית ונושאי עבודתה הם בני אדם. העבודות שמציגה הינן בסגנון ריאליזם פנטסטי ולירי. הדימויים האנושיים משדרים מצבי בירור או מחאה, תסכול או אי וודאות. הרגע האופף אותם צבעוני וכאוטי, מסמל את המורכבות הבלתי נתפסת של המציאות שגם אם היא צבעונית היא נדרשת לפענוח. עוצמת הרקע ויופיו עומדים בפני עצמם כעבודה עצמאית בה הדימוי האנושי מושתל כשהוא מוקף בקו המדמה הילה אנרגטית המבדילה את האדם מהסביבה בייחוד שהבריאה הקדישה לו. הפנים הם הראי למתרחש בתוך האדם, והקול הזועק או אילם הוא מוטיב משני נוכח. הנושאים להם זהבה נטר מקדישה את מכחוליה הינם זוגיות, מצבי חיים, אי וודאויות ודילמות אשר הן המשקפות יותר מכל את המצב האנושי הדינמי. רגעי אושר או מחאה הינם תחנות בדרך ארוכה בה ההתנסות מחכימה ונוטלת את מחירה. נגיעת המכחול יוצרת אווירה לירית, סיפורית. התחושה היא שהמציאות עטורה באגדה סיפורית ההופכת את הדימוי מדמות לנרטיב ואת חווית הנראות לזכרון נחלם. הצבעים האופפים את הדימויים הם זוהרים ומביעים אופטימיות שהאמנית שוזרת בדילמות שהיא מכילה בדמויות. יש בעבודות שילוב ניגודים משלים ומפויס עם האילוצים המתוארים בהם.
אמנים ואמניות נוספים מציגים בתערוכה ממיטב עבודותיהם ומקוצר היריעה נפקד מקומם בסקירה ועמם הסליחה.
התערוכה תיפתח רשמית ב 9.9.2021 בערב ותתקיים עד 30.9.2021
אוצרות התערוכה: נילי ויצטום ושלי רשקס
ראיין כתב וערך : יואל אמת חבר איגוד העתונאים במגזר האקדמאי.
הכתבה מעניינת מאד וכתובה ביד אמן. היא מציגה בצורה יפה מאד את אישיותו האמנותית כל אחד מהאמנים – כולל הצגת עבודה מקסימה של כל אחד מהם.
יואל כתיבתך עשירה ועניינית הסקירה התאוריות של התערוכות ובפרט תערוכת הבוסתן מנגישה את האמנות לקהל.
וחשוב מכל החשיפה של האמן כלומר הדמות שעומדת מאחורי היצירה חשובה לא פחות מהיצירה עצמה, הבמה הן לאמן והן ליצירה יוצרים סימביוזה מיטומנית של סמיכות חשובה שחושפת רבדים עמוקים יותר הן של האמן והן של היצירה.👏👏👏
ועל זה לבד מגיעה לך טפיחה רצינית של הערכה ותודה🌹
תודה על הסקירה המקיפה והמעניינת המציגה את האמנים ואת העבודות באופן מפורט. אבקר בתערוכה. אם אינני טועה, המקום קרוי "בית חיל האוויר" ולא מוזיאון (מוזיאון חיל האוויר נמצא בבאר שבע)