בעולם התת מודע על פי קארל יונג דימוי הבית הוא האני של האדם, עולמו הקיים והמתהווה כל העת בחדריו בהם מתרחשים חייו ומהם הוא צופה על עצמו ואל העולם ובתים אחרים. מאותו מקום רות קדרי מתעדת מנקודת מבטה המשתנה כל העת אבני דרך ולקחים שחוותה ואת רשמיה ממסעה ונפתוליו כמגדלור המאיר את חשכת הזמן החולף צופה ומספר את סיפורה. עבודותיה משולבות בטכניקות והשפעות מגוונות בהן השתלמה בין היתר בסמינר ובמדרשה למורים לציור ואומנות בבית ברל ובהמשך אף לימדה בו ובבי" תלמה ילין. במקביל התנסתה בטכניקות החורגות מציור כדי להעשיר את כלי הביטוי שאליהם שאפה. העבודות המוצגות כאן הינן שילוב יחודי של טכניקות ודרכים לתאור מודע ומסונכרן עם חוויות רגשיות סובייקטיביות באופן שהינו יחודי לאמנית.

ברוב העבודות עובר כחוט השני נושא הדרך, אותו שביל המחבר אזורי חיווי וזיכרון ובהם האמנית נודדת עם מכחולה ומתעדת זוויות התבוננות, התרשמויות, משקעים אורבניים ונופי ריגוש , שוב עולה מהם כשרונה הכמעט גרפי לתאר את המבנים כמכילי אנושיות , חלקם דומיננטיים כזכרון של דמות סמכותית בחייה וחלקם נחבאים אל הכלים, כמעט בלתי מושגים, דוהים ברקע. לקדרי היכולת לתאר את יחסי הכוחות בין הדימויים מה שממחיש את החיווי שנצרב בה. חלק מהנושאים ממודרים במסגור פנימי כנושא הטעון עיבוד נפרד והמכלול יוצר שיווי משקל דינמי, טעון חקירה ומגרה למצוא פשר. הריחוק בין המבנים מייצג ניכור שנחרט וריחוק טעון גישור שהוא מטען הקורא למזור ,חלקו בא לידי ביטוי בהעלתו על הבד וחשיפתו בגלוי ללא חשש בתהליך של החלמה וגאולה.

מגוון העבודות מוביל את המתבונן בהם אל יקומים של תהליכים בזמנים שונים שהאמנית עברה, בחלקם עיבוד חוויה אגרסיבי, מקושקש, מטשט, בחלקם העיבוד הרמוני רפוי ורווי בהשלמה. חלקם מסוגננים ומעובדים בקפידה ובנסוח ברור המפריד בין אמירה לרעותה, כל אחד מציין תחנה אחרת בדרכה, מסמן כיוון אחר, עומד בייחודו, כשורה בשיר שאינו נגמר ובאקורדים של צבעים המאפיינים את זהותו וריגושו. ניגודיות מגוונת זו מאפיינת את הדיון שיש בעבודות אצל האמנית עם זכרונותיה ומשקעי עבר עם גילויי תובנות מאירים בהם היא וצרת את העושר הטעון בהן אשר בוחן ראוי יבחר לפענח. שלל העבודות הן עדויות בכתב אישי מוצפן של עיבוד זכרונות והוויות, רות קדרי- שהינה דבוראית בראה ביצירותיה את "המתוק שיצא מעז" תרתי משמע,

אוצרת: לב קיפרמן צילום: רות קדרי יח"צ: מיכל סדן התערוכה בשיתוף מגזין "כאן" – מציאות ישראלית באמנות

• כתב וערך : יואל אמת – חבר איגוד העתונאים בסקטור האקדמאי. © כל הזכויות שמורות

טכניקת העבודה שבחרה נשענה על הדחף למצוא בדפי מגזינים וכתבי עת הרכבי צבע יחודיים ומגוונים שאין דומים להם על כן הציור בצבע, נותר לה ליצור מהם מאגר אקלקטי ולתת לרגש לבחור מהם את אלה שנטו להשתלב בבחירה אינטואיטיבית שהינחתה אותה כמצפן היודע את כיוונו. חנה בן אליעזר בחרה לקרוע ולגזור את דפי חומרי הגלם שאספה כהתרסה למצגת הסופית והסטטית של הדימויים המקוריים שהודפסו על דפי הנייר, חלקם מציגים עולם אידילי מיוחצן, פרסומים ועמודי מלל שחוזר על עצמו כשרק התאריך משתנה. כך יצרה את חומרי הגלם שחיפשה, את האטומים של חומר חדש שביקשה להפיק בדרך השמורה לה בלבד. לאט ובסבלנות החלה ללקט פיסות נייר מהערימות שצברה, מדביקה אקראית בסנכרון פנימי מדיטטיבי ונותנת ללב להוליך את עיניה וידיה אל החלקים שידעו להתחבר זה לזה בהנחייה הסמויה של המוזה שכיוונה אותה אל יעודה.

שיטת עבודתה חדרה לפרספקטיבות חדשות ומפורטות, חלקן כעינית משקפת אשר בתוכה המימדים קיבלו קימור המכיל את כל מרכיבי המרחב המתואר על ידה. בעבודות יצקה עומק מפורט וחודרני כראייה מיקרוסקופית המתעדת כל פרט וניואנס באופן שטכניקת הקולאז' של חנה בן אליעזר השכילה להשיג. במרחבים רב מימדיים אלה המתבונן בהם מקרוב מגלה חלל חדש כפלנטה. הסגנונות שחנה בן אליעזר הצליחה לבטא הם מגוונים החל מאקספרסיוניסטי ועד קוביזם, מרחבי שמחה ושפיעת טבע ואופטימיות ועד תאור כמעט חי של קורוזיית הזמן על מבנים ומרחבים אורבניים. החופש ליצור כל סגנון שבחר לצאת אל האור הוא החופש הפנימי שבנתה לעצמה לחוות את מיטב חוויותיה בדרך מתקנת, מחלימה ומכילה באהבה את החיים. התבוננות ממושכת בעבודות המוצגות תשתלם לכל צופה שיקדיש לכך מעט סבלנות. העבודות עמוסות פרטים משמעותיים ויופי צבור לשוחרי הנאה אמנותית.

אחד הנושאים החוזרים ונשנים הוא הוא הטבע ויופיו המגוון, הדימויים שיצרה יוצאים במחול ומבטאים השתלבות והרמוניה המשקפים את מקומה של היצירה בחיי האמנית. בהווה המתממש היא מקדישה את זמנה לנתינה לדיירים של בתי אבות ולחוגים בהם היא מלמדת אותם לגלות את יכולתם ליצור אמנות ולזכות בסיפוק מרפא אגב כך. חנה בן אליעזר יוצרת אמנות שמשמחת את חניכיה ומביאה להם סיפוק ושמחה בנתינה שהיא מעניקה מכל הלב. העבודות המוצגות בתערוכה הינן מראת נפש המשקפות את שיאו של מסע שהאמנית עברה בדרך הפנימית שבחרה בה ליצור אמנות יחודית, ושוב מתגלה שיצירת אמנות היא גולת הכותרת של הביטוי האנושי..

אוצרות : מיכלי אדלר וד"ר גליה דוכין אריאלי יח"צ: מיכל סדן

צילמו: שוקי קוק, חנה בן אליעזר, יואל אמת

ראיין כתב וערך : יואל אמת – חבר איגוד העתונאים בסקטור האקדמאי. ©  כל הזכויות שמורות

Koren’s fascination with the ancient world was nurtured from an early age. His father, an engineer and an enthusiast of archaeology and history, told him stories about the ancient world and its magical allure. These stories were absorbed into the young artist’s mind, growing into a boundless curiosity. The mystery surrounding these ancient phenomena captivated him permanently. Where knowledge was lacking, imagination filled the gaps—completing archetypal imagery and creating parallels to contemporary experiences.

The works hint at an anthropomorphizing of imagery and illustrations borrowed from gravestones, pyramid walls, and monuments—repositioned by the artist’s hand. The works echo the ancient past while subtly engaging with the present, asking viewers rhetorical questions about their meaning in a contemporary reality that remains elusive. In an age when bots dominate everyday discourse, the question of reality’s grip takes on a new level of uncertainty—a twin to the ancient mysteries reflected in the works, challenging both thought and perception.

Much of the work remains hidden beneath the surface—the underlying material forms the foundation for the images drawn upon it, prepared by the artist as a kind of hidden subconscious. This “concealment” mirrors our own lack of awareness of the layers beneath our feet and the reasons for our existence. The artist’s desire to decipher and understand life’s complexities is reflected in works that resemble an escape room map—full of clues but without a key. The key, the works suggest, isn’t in the art itself but within the viewer.

In the final painting displayed below, surfaces of opposing directions convey both conflict and reconciliation, achieving an inevitable balance. The exhibition brings the mystery of existence, as experienced by the artist, to its climax—a mystery he attempts to map, reconstruct, and envision. The outcome of this search becomes an artistic expression parallel to poetry and fiction, where uncovering the mystery is part of the inevitable journey for any seeker of knowledge. The result, presented in this exhibition, is a testament both visually striking and emotionally stirring.

Exhibition Curators: Michali Adler and Dr. Galia Duchin Arieli

PR: Michal Sadan

Interviewed Witten and Edited: Yoel Emet – Member of the Academic Sector Association of Journalists

© All Rights Reserved

חומר הגלם של החיים הם זכרונות מצד אחד וחלומות מצד שני, בתווך נמצא האדם, נושא מטען דורות ושואף ל"ארץ המובטחת" בדמיונו כשהמציאות שוחקת בתקוות וגעגועים, אובדנים והתחלות חדשות, והזמן שוחק וממרק את הלב והתקוות ויוצר ניסיון וכוחות שיקום. היצירה "מחכה לך" נעשתה על קרש שחוק שעבר עבוד והדבקה ומייצג את השפעת הזמן והתקוות מול פריחת שושנת הלב המחכה בלי לנבול  לדמות התלויה על צוואר אלמונית. השילוב בן פיסת עץ ישנה שעברה עיבוד, ועיטורה בשושנה כנטועה בשממה הם הניגוד משלים שנורית חוותה במצב של חוסר אונים וגם חוסר כניעה מול חבלי הזמן הנוכחי. בעבודות נוספות מתארת האמנית את הקשרים בין הטבע, הזמן והאדם כמתעמתים בהרמוניה כמו שהסבל של לידה מוליד חיים, בתהליך סטיכי שאין דרך להימנע ממנו..

העבודה " זורעת תקווה -מפזרת אור" מתכתבת עם הביטוי " הזורעים בדמעה ברינה יקצורו". תשתית של היצירה הוא לוח עץ דקיק שהנו גם בסיס לשמוש בו כמצע גידול ומבטא את התקווה והאופטימיות לזרוע זרעים עדינים ראשוניים במצב כמעט בלתי אפשרי. המוזה מרחפת על הדמות כשביס מתעופף שאינו כפוף לכוח הכבידה, והיד הפתוחה מביעה אימון ביכולת התקוות לנבוט באדמה עקרה על רקע של חורבות ועשן של עולם שחרב.   

העבודה "ושמחת" נעשתה משיירים בד ועיטוף של קרש ישן שעבר החייאה ושיקום, עטורה בענפים כצומחת מתוך הסבך האפלולי שסביבה וממריאה כעפיפון מסכמת את הרגשתה של האמנית ש"מעז יצא מתוק" והתקווה תנצח. הצבעוניות העדינה של האובייקט על רקע האדמה משדרת שמחה וצמיחה חוזרת לערכים ולחוויות האנושיות שנשחקו באיבו של הזמן שחלף. הרמז כי החגים יחזרו ועימם השמחה הינה אמירה מסכמת מסע של האמנית אל תקוותיה ואמונתה בטוב האפשרי עבור כולנו. העבודות הן עדות להתמודדות של האמנית עם תחושותיה בחשיפה של רגשות ותקוות לגבי המשך הדרך לכולנו.

אוצרת: רויטל סילברמן גרין

ראיין וערך : יואל אמת – חבר איגוד העתונאים בסקטור האקדמאי. ©  כל הזכויות שמורות

קורן קבל הדרכה מוקדמת לנטייתו לתור את העולם הקדמוני, אביו שהיה מהנדס חובב ארכיאולוגיה והסטוריה סיפר לבנו סיפורים על העולמות העתיקים וקסמן שעניינו את האב. סיפורים אלה נקלטו בנפש האמן – הילד והבשילו לסקרנות אינסופית. היותן תופעה חידתית והעדר פשר להן משכה את תשומת לבו לעד. הדמיון הופעל במקום שבו היידע חסר, השלים את הדימויים הארכיטיפיים ויצר מקבילים לתופעות הקיימות. העבודות מרמזות על האנשה של הדימויים והאיורים שהועתקו ממצבות, קירות של פירמידות ומונומנטים ועברו העמדה מחודשת על ידי האמן. העבודות מחקות את העבר הקדום אך מתכתבות עם ההווה ברמז עדין ושואלות את הצופה שאלות רטוריות על מהותן במצב בו המציאות העכשווית לא ברורה עד סופה. בעידן בו הבוטים משתלטים על השיח היומי עולה שאלת האחיזה במציאות דרגה לאי וודאות חדשה שהינה אחות תאומה לתעלומת העבר הניבט מהעבודות מטריד ומאתגר.

חלק גדול מהעבודות אינו נראה לעין, הוא החומר המהווה את המצע והבסיס של העבודות שצוירו עליו והוכן על האמן כתת-מודע סמוי שלהן. "הסתרה" זו מקבילה לאי הכרתנו את הרבדים המרכיבים את הקרקע שתחת רגלינו וסיבת היותנו כאן. הרצון של האמן לפענח ולהבין את מורכבות החיים מתבטאת בעבודות בהן קטעים גדולים מהווים כעין מפה של חדר בריחה, כולה רמזים אך ללא מפתח אותו נחפש ואינו שם כלל וכלל אלא בתוכנו אנו . בציור המסכם למטה, משטחים מנוגדי כיוון כוללים קונלפיקט והשלמה גם יחד באיזון המתבקש בלית ברירה., התערוכה מביאה לשיאה את תעלומת הקיום בעיני האמן אותה הוא מנסה למפות, לשחזר ולדמות. תוצרי חיפושו מהווים ביטוי אמנותי המקביל לשירה ולספרות בדיונית בהן חשיפה התעלומה היא חלק מהדרך הבלתי נמנעת שעל אדם שוחר דעת לעבור, התוצאה המוצגת בתערוכה זו היא עדות המרהיבה את העין ומפעימה את הנפש.

אוצרות : מיכאלי אדלר וד"ר גליה דוכין אריאלי יח"צ: מיכל סדן

ראיין כתב וערך : יואל אמת – חבר איגוד העתונאים בסקטור האקדמאי. ©  כל הזכויות שמורות

גיל יפמן אמן בין תחומי – נוגע בנושא האובדן וייחודו העדתי כמשולבים ומייצגים היגד שלא קיבל את מקומו. לסלים העשויים מטקסטיל איכות של ארכיטיפ יונגיאני -ייצוגי התת מודע – בו חבוי סבל שלא יתואר שעבר על הנשים שהשתתפו ביציאת אתיופיה וסיפורן עדיין לא נשזר בנרטיב הישראלי כראוי. כל סל הוא משא ועבר שלא עובדו ודיים לא הונצחו וממתינים לחשיפה ולהיפתח דו כיוונית בלגיטימציה וכבוד כמו לכל שואה ופוגרום שהעם שלנו חווה בעבר. הסלים הינם מוצגי הנצחה ארוגים ופועמים כמו הנשים שיצרו אותם זאת בעזרת עמותה תומכת בשם KUCHNATE שהוקמה על ידי פסיכלוגית קלינית דידי מימון- קהן. בעזרתה ניצולות רבות מהמסע באפריקה מקבלות שכר ומטפחות את מסורות האמנות שלהן אגב טיפול תומך ומחזק. הצגת עבודתיהן בתערוכה זו הינו צעד מבורך בהנכחה של עבר כואב והווה מקפח ובהכרה בייחודן של נשים במסע, סיפורן ומטענן שנארג בעבודות.

גליה חי אמנית בוגרת שנקר מציגה עבודות עשויות בהשראת מיתולוגיות וסיפורי עמים. הבד התלוי על הקיר משדר מסר, טעון פענוח ולהסרת לוט . הפניה לעבר ידועה מעולמם של ארכיאולוגים והסטריונים לפיו העבר כבר כאן וההווה הוא תולדה שלו ומכיל אותו. בדים מעוטרים בדימויים שהועתקו מפיסול , קדרות ומרבדים קדומים, כקודים מוצפנים של חוויות ומסרים לא מפוענחים משאירות את המתבונן בתחושת תהייה בקשר שלהם עם ההווה העכשווי. שורה אחת שזורה בבד עליה רקומים סמלי מגן דוד אדום מחברת את העבר הארכאי עם הווה בחוט של אוניברסליות, עם אובדן אישי וזכרון כואב המעיד כי אותה חוויה קיימת גם עתה כמו בכל דור, עידן ותרבות, בארוע על לאומי ועל זמני המיחד את כולם ברגע שנחווה. המאנית השכילה במינימליות ממוקדת לתת לבד אחד לדבר את האחדות בין בני האדם ברגעיהם המכוננים.

פריד אבו שקרא אמן רב תחומי, יליד אום אל פאחם ובוגר בי"ס קלישר מציג עבודות הנוגעות בעולם הילדי חביוני המתפתח בחוויות של מלאכה זעירה, ריקמה ותפירה מעולם פנימי בוסרי אל מציאות מבגרת וקונטרסטית. הבד הוא "דף לבן" המתעד חווייה ילדית ופסטורלית של שדה פרחים וצפורים אך הופך לתעוד מצמרר לחוויית האיום על האידיליה הראשונית והתמימה כאשר את תפקיד ציפורי השיר תופסים דימויי מטוסי הפצצה של עולם בוגר ואלים ההולך לאיבוד בקונפליקט שהוא בורא. הבד הוא סמל לתודעה התמימה חפה מרוע עליו החיים רוקמים חוויות ראשוניות ההופכות לנרטיב של המתבג. העבודות מכילות את הניגודיות שבחיים, דו קוטביות מגדרית, ,פוליטית וטבע המאויים על ידי תרבות אל אנושית שהאדם יצר. כוחן של העכודות הוא בתמימות הפגועה שהן משדרות וזועקת לגאולה.

אביב קלר בוגר בי"ס בצלאל ובי"ס התחנה מציג בתערוכהבין היתר עבודות נוף ודימויי גוף בסגנון אבסטרקטי, העבודות מודל עירום מתתברות לתדר הפגיעות האישית והמגדרית השורה בתערוכה. הציורים המבוססים על קווי מתאר וצללים המנסים לחודר לעומק החווייה הפרטית של הדימויים ולחשיפה חסרת הגנה לביקורת אישית ושל הסביבה .בחירת הצבעים, חלוקתם והצורניות של סגנון הציור משדר דיכוטומיה של המצב הנפשי בה הדימוי המצויירחשוף וחסר הגנה בין אם הוא פתוח או מכונס בתוך עצמו כתגובה לסטרס שהוא מבטא. התיאור משיג את מטרתו במינימליזם צורני המתאפשר על ידי שמוש מושכל באור וצל בגוון קוביסטי, העבודות יוצרות תחושת חידוש ודחף לפענח שלהן מה שמייצר אינטראקציה מהנה בין העבודות והמתבונן .

בנוסף לאמנים המוזכרים בסקירה זו בתערוכה מוצגות עבודות של טל אמיתי -לביא, אורנה דגני

אוצרת: רותם ריטוב צילום: גיל יפמן

כתב וערך : יואל אמת – חבר איגוד העתונאים בסקטור האקדמאי. ©  כל הזכויות שמורות

Dr. Narov brings the depths of his journey with his patients into his art, touching upon the delicate yet powerful, amorphous essence of the inner world within every person. His works resonate with the soul, emotions, images, subconscious, and imagination, reflecting the infinite variety of the human cosmos. Narov’s role is to decipher, heal, and provide meaning to this rich inner world. The power of his paintings lies in the delicate layers he masterfully weaves with meticulous pointillism. Textures converge in stormy clouds of the soul, both burning and shimmering, yet balanced loftily despite the chaotic visual quality dominating the imagery. The vibrant array of colors captures the viewer’s gaze with a harmonious contrast reminiscent of nature’s paradoxes, embodying the essence of human existence.

David Narov’s paintings are polycentric, inviting viewers to explore them from different angles, each revealing a unique subject and narrative. Every new perspective unfolds a different story and experiential conclusion, all without contradicting the impressions evoked by viewing the same piece from another angle. This multifaceted quality mirrors human truth: people are multifaceted beings. Some aspects of a person are known from one perspective, while others are seen from another. Yet, there are always angles that remain unknown, perhaps even to the person themselves. This characteristic of Dr. Narov’s work allows for varied interpretations and possibilities, offering an unexpected emotional richness emanating from their multidimensional content.

Dr. Narov’s artistic language is deeply personal. Every artist has their distinct lines, colors, and materials through which they document the echoes they perceive. In seeking expression through movement, words, and materials, each artist weaves a unique communicative experience. Amid the diversity of the artistic world, universal and existential themes emerge that can be understood through our shared humanity. Empathy and insight draw the viewer closer, as the imagery stimulates connections to the visual narratives and the individual truths they evoke. David Narov’s works explore the loftier aspects of human experience, bringing forth images from the depths of the imagination and soul. These are presented as an inner mirror, reflecting a universe that operates within each of us and requires continual rediscovery.

Exhibition Curators: Dr. Galia Duchin Arieli and Michali Adler

Photography: Dr. David Narov

Interviewed and Edited: Yoel Emet – Member of the Academic Sector Association of Journalists

© All Rights Reserved

ד"ר נרוב מביא את חוויות המסע שלו אצל מטופליו כשהוא נוגע בחומר האמורפי העדין והעוצמתי ביותר החבוי בעולמו הפנימי של כל אדם. בציוריו מהדהדים הנפש, הרגשות, הדימויים, התת הכרה והדמיון ברבגוניות האינסופית השורה בקוסמוס האנושי אותו נרוב נדרש לפענח ולשקם ולתת להן משמעות. כוחן של העבודות והצבעים הוא בעושר של הרבדים העדינים שהאמן השכיל לטוות בפוינטואיזם זהיר. מרקמים משתלבים בענני סערת נפש, לוהטים וגם זורחים ומשולבים באיזון פנימי טמיר זאת למרות הכאוטיות הויזואלית השורה בדימויים. הגיוון הצבעוני שובה את העין בניגודיות הרמונית כמו שרק הטבע יכול וכפרדוקס שהוא למעשה ההוויה האנושית.

ציוריו של דוד נרוב הם רב מוקדיים וניתנים לצפיה מזויות שונות כשהן מעלות נושא וסיפור המשתנה מנקודת צפייה שונה. כך מתקבל סיפור שונה שהוא חוויה אחרת עם מסקנה חווייתית חדשה ותובנה שונה, כל זאת מבלי שתהיה סתירה עם החוויה העולה מהסיפור של התמונה מזוית שונה. הרב צדדיות של העבודות מקבילה לאמת האנושית, האדם הוא רב צדדי, חלק מכירים אותו מזוית אחת, אחרים מכירים אותו מזווית אחרת, ועדיין ישנן זויות בהן הוא לא מוכר, אולי אף לעצמו. תכונה זו מאפשרת לצפות בעבודות במגוון אפשרויות ולחוות עושר רגשי בלתי צפוי הנובע מהתוכן הרב מימדי שלהן.

השפה האמנותית היא אישית, לכל אמן ואמנית קווים, צבעים וחומרים שהם בוחרים בהם כדי לתעד את ההדים שהם חשים ומבקשים תיעוד בתנועה, מילה ובחומר. לכל אמן דרך יחודית שרוקמת חוויה מתקשרת . בתוך ים השוני והגיוון שיש בין העבודות כולן דנות בנושאים אוניברסליים וקיומיים אותם ניתן להבין בכלים שלנו. הזדהות ותובנה מקרבים את הצופה המגורה על ידי הדימוי להתחבר לאמירות הויזואליות ולחוות אמיתות אישיות שהן מעלות . העבודות של דוד נרוב דנות בטמיר שבתופעות אנוש אותן ציוריו מעלים ממצולות הדמיון והנפש לעינינו כראי פנימי של יקום הפועל בכל אחד ואחת מאתנו ווטעון גילוי מתמיד.

אוצרות: ד"ר גליה דוכין-אריאלי ומיכלי אדלר יח"צ: מיכל סדן צילם : ד"ר דוד נרוב

ראיין וערך : יואל אמת – חבר איגוד העתונאים בסקטור האקדמאי. ©  כל הזכויות שמורות

התבוננות בעבודה מייצגת מגלה ניגודיות פנימית בין שני סוגי ליבלוב, בין צבע כחול עז ודומיננטי ובין ריקמת תכלת עדינה ופגיעה. השילוב הקונטרסטי חוזר על עצמו באופנים שונים בעבודות המוצגות בתערוכה מעיד על דיאלוג בין שני חלקי הוויה פנימית הנעה בין החוזקות השופעות ובין הפגיעות אותן האמנית מכילה והינם חלק בלתי נפרד מההוויה אנושית. צורת העלים חופשית מבלי להתחייב דיוק ריאליסטי ובכך מעצימה את החוויה המתקבלת מהעבודה כביטוי רגשי משוחרר מפורמט מגביל עמו הצופה יוכל להתחבר בהזדהות ללא שיפוט.

בציור נוסף כאוטי ורווי אפילה, אדמה שרוטה ושיירים מרוסקים קיימת ניגודיות אופטימית בניצן כחלחל שנבט בצד הימני של הציור, תקריב מגלה את קווי המכחול שמדמים את הסערה במהלכה נבט ועלה. אור ואפילה שוררים בעבודה זו בעימות אנרגטי שעה שהחיות הכחלחלה של הנבט מהווה תשובה לכאוס האבסטרקטי. הקשר של האמנית עם הזכרון של בנה מלווה אותה כנוכחות חיה, קבועה המאירה את חלל האבל שנוצר לתמיד.

בשתי עבודות המסכמות סקירה זו על השפע הרבגוני של התערוכה נראה כי כחול החיים צף ועולה באור ובחושך בעונות החיים המתחלפות כגוון מנצח . התערוכה מעידה על הפלא האנושי שבו השבר ואבדן מהווים חומר גלם הבורא אור וצבעים בהליך שירי של צמיחה מרפאת המקרינה מהיחיד אל הכלל . העבודות המוצגות הן שלט דרכים לכל מי שחוו את הצורך למצוא בעצמם מזור והעצמה שהדרך קיימת ונותר לצעוד בה בסבלנות ואהבה.

אוצרת: רויטל סילברמן גרין

ראיין וערך : יואל אמת – חבר איגוד העתונאים בסקטור האקדמאי. ©  כל הזכויות שמורות

The artist Shlomi Leizerov, than fifty-three, resides in Kfar Ofarim Village in Israel, which was founded by the Israeli Autism Association, where he spends most of his time. His childhood shaped both his adulthood and his creative output. At the age of five, having been diagnosed with communication impairment, he began to draw and sculpt with plasticine. His parents displayed openness toward his disabilities and allowed him the freedom to create anywhere in the house he desired. This aided him in freely expressing his inner creativity, a creativity fostered by an unknown, unsolvable world.

Shlomi has never enjoyed full communication with his environment, yet his ability to enjoy concerts and hiking trips attests to his capacity to ‘experience’. Later, he began to study painting at an art studio in the city of Ashdod. A chance coincidence contributed to him being discovered as an artist. A friend of his parents connected him with curator Rachel Sukman, who dared to take up the gauntlet and showcase Shlomi’s works in his first solo exhibition. The works displayed form a fascinating window offering a glimpse into a locked and hitherto unfamiliar world. The paintings appear childish but are created by an adult who experiences reality in a way that differs from our ‘normal’ perspective. The figures in the paintings, whether a group or a ‘flock,’ are identical to each other, which supposedly indicates that Shlomi experiences his human surroundings as homogenous. His differentiation of individuals in his paintings is negligible.

If that is indeed the case, it suggests how Shlomi’s ‘binary code’ translates his experiences of us ‘normal’ people. If we seem like identical figures to him, that would allow us to better understand the difficulties he experiences in forming individual connections with any of the people around him, except for members of his family with whom he has always been able to maintain eye and motion contact out of intimacy and habit.

Shlomi’s art is defined as outsider art, created outside the boundaries of official culture. Outsider art includes, for example, artwork created by mental patients, people with intellectual disabilities at different levels, and individuals suffering from post-traumatic stress disorders. But Shlomi is not a mental patient. He is a person who is suffering from challenges and obstacles with human communication. Therefore, his imagery is healthy though not standard, according to our preconceived conceptions. His self-portrait intensely demonstrates the suffering Shlomi has experienced being locked behind the bars of his disability. He often uses bright colors and prominent repetition as if attempting to emphasize what he is trying to say.

Both the group portraits and the close-up portraits attest to a bewilderment, as if he is staring at, and to some extent dreading, a reality that for him is unsolvable. The intensity of this constant experience in his life leaps from the canvases of his paintings to the observer’s eye. In that sense, Shlomi’s works are a golden opportunity for us to peer into the soul of a person who does not communicate with us—yet lives among us.

Shlomi Leizarov’s works and fate raise the question of why the sciences of medicine and biology, which have attained huge accomplishments in many fields, are yet to solve the riddle of autism and its causes. There exists behavioral therapy that aims to allow some of those suffering from autism a measure of functional rehabilitation, and even inclusion in society, yet not every autistic person can benefit from it. There are theories that seek to cast the blame for autism on ecology and an environment polluted, among other things, by noise, stress, and radiation, but such theories are yet to be proven. On the other hand, the rate of autistic births has continued to rise as a silent warning to humanity. 

There is another philosophical insight that claims a perhaps more cataclysmic cause. This theory suggests that in light of humanity’s uninhibited technological progress that has disrupted the environment, unchecked population growth, and the draining of the Earth’s resources, Nature is signaling to us that there is a limit and that we have reached a point that requires change. Therefore, we can, should we choose to be elected to observe the expanding phenomenon of autism as a sign that Nature is now in the process of creating an alternative to the current state in which humanity and the Earth exist. We may be witnessing the evolutionary process of a new species of human that has yet to develop the ability to survive on its own. And we are privileged to be the godfathers of this wondrous process.

Shlomi Leizerov is an ambassador for a group of people excluded from life as we are accustomed to it. He is a living proof that the members of this group can receive, and give in return, gifts and pleasures that are unique to it alone, such is the value of both Shlomi’s works and the exhibition showcasing them.

Exhibition Curator: Rachel Sukman

Interviewed, written, and edited by: Yoel Emet – Member of the Academic Sector Association of Journalists. (Re edited 1 September 2024)

© All Rights Reserved