גיל יפמן אמן בין תחומי – נוגע בנושא האובדן וייחודו העדתי כמשולבים ומייצגים היגד שלא קיבל את מקומו. לסלים העשויים מטקסטיל איכות של ארכיטיפ יונגיאני -ייצוגי התת מודע – בו חבוי סבל שלא יתואר שעבר על הנשים שהשתתפו ביציאת אתיופיה וסיפורן עדיין לא נשזר בנרטיב הישראלי כראוי. כל סל הוא משא ועבר שלא עובדו ודיים לא הונצחו וממתינים לחשיפה ולהיפתח דו כיוונית בלגיטימציה וכבוד כמו לכל שואה ופוגרום שהעם שלנו חווה בעבר. הסלים הינם מוצגי הנצחה ארוגים ופועמים כמו הנשים שיצרו אותם זאת בעזרת עמותה תומכת בשם KUCHNATE שהוקמה על ידי פסיכלוגית קלינית דידי מימון- קהן. בעזרתה ניצולות רבות מהמסע באפריקה מקבלות שכר ומטפחות את מסורות האמנות שלהן אגב טיפול תומך ומחזק. הצגת עבודתיהן בתערוכה זו הינו צעד מבורך בהנכחה של עבר כואב והווה מקפח ובהכרה בייחודן של נשים במסע, סיפורן ומטענן שנארג בעבודות.

גליה חי אמנית בוגרת שנקר מציגה עבודות עשויות בהשראת מיתולוגיות וסיפורי עמים. הבד התלוי על הקיר משדר מסר, טעון פענוח ולהסרת לוט . הפניה לעבר ידועה מעולמם של ארכיאולוגים והסטריונים לפיו העבר כבר כאן וההווה הוא תולדה שלו ומכיל אותו. בדים מעוטרים בדימויים שהועתקו מפיסול , קדרות ומרבדים קדומים, כקודים מוצפנים של חוויות ומסרים לא מפוענחים משאירות את המתבונן בתחושת תהייה בקשר שלהם עם ההווה העכשווי. שורה אחת שזורה בבד עליה רקומים סמלי מגן דוד אדום מחברת את העבר הארכאי עם הווה בחוט של אוניברסליות, עם אובדן אישי וזכרון כואב המעיד כי אותה חוויה קיימת גם עתה כמו בכל דור, עידן ותרבות, בארוע על לאומי ועל זמני המיחד את כולם ברגע שנחווה. המאנית השכילה במינימליות ממוקדת לתת לבד אחד לדבר את האחדות בין בני האדם ברגעיהם המכוננים.

פריד אבו שקרא אמן רב תחומי, יליד אום אל פאחם ובוגר בי"ס קלישר מציג עבודות הנוגעות בעולם הילדי חביוני המתפתח בחוויות של מלאכה זעירה, ריקמה ותפירה מעולם פנימי בוסרי אל מציאות מבגרת וקונטרסטית. הבד הוא "דף לבן" המתעד חווייה ילדית ופסטורלית של שדה פרחים וצפורים אך הופך לתעוד מצמרר לחוויית האיום על האידיליה הראשונית והתמימה כאשר את תפקיד ציפורי השיר תופסים דימויי מטוסי הפצצה של עולם בוגר ואלים ההולך לאיבוד בקונפליקט שהוא בורא. הבד הוא סמל לתודעה התמימה חפה מרוע עליו החיים רוקמים חוויות ראשוניות ההופכות לנרטיב של המתבג. העבודות מכילות את הניגודיות שבחיים, דו קוטביות מגדרית, ,פוליטית וטבע המאויים על ידי תרבות אל אנושית שהאדם יצר. כוחן של העכודות הוא בתמימות הפגועה שהן משדרות וזועקת לגאולה.

אביב קלר בוגר בי"ס בצלאל ובי"ס התחנה מציג בתערוכהבין היתר עבודות נוף ודימויי גוף בסגנון אבסטרקטי, העבודות מודל עירום מתתברות לתדר הפגיעות האישית והמגדרית השורה בתערוכה. הציורים המבוססים על קווי מתאר וצללים המנסים לחודר לעומק החווייה הפרטית של הדימויים ולחשיפה חסרת הגנה לביקורת אישית ושל הסביבה .בחירת הצבעים, חלוקתם והצורניות של סגנון הציור משדר דיכוטומיה של המצב הנפשי בה הדימוי המצויירחשוף וחסר הגנה בין אם הוא פתוח או מכונס בתוך עצמו כתגובה לסטרס שהוא מבטא. התיאור משיג את מטרתו במינימליזם צורני המתאפשר על ידי שמוש מושכל באור וצל בגוון קוביסטי, העבודות יוצרות תחושת חידוש ודחף לפענח שלהן מה שמייצר אינטראקציה מהנה בין העבודות והמתבונן .

בנוסף לאמנים המוזכרים בסקירה זו בתערוכה מוצגות עבודות של טל אמיתי -לביא, אורנה דגני

אוצרת: רותם ריטוב צילום: גיל יפמן

כתב וערך : יואל אמת – חבר איגוד העתונאים בסקטור האקדמאי. ©  כל הזכויות שמורות

Dr. Narov brings the depths of his journey with his patients into his art, touching upon the delicate yet powerful, amorphous essence of the inner world within every person. His works resonate with the soul, emotions, images, subconscious, and imagination, reflecting the infinite variety of the human cosmos. Narov’s role is to decipher, heal, and provide meaning to this rich inner world. The power of his paintings lies in the delicate layers he masterfully weaves with meticulous pointillism. Textures converge in stormy clouds of the soul, both burning and shimmering, yet balanced loftily despite the chaotic visual quality dominating the imagery. The vibrant array of colors captures the viewer’s gaze with a harmonious contrast reminiscent of nature’s paradoxes, embodying the essence of human existence.

David Narov’s paintings are polycentric, inviting viewers to explore them from different angles, each revealing a unique subject and narrative. Every new perspective unfolds a different story and experiential conclusion, all without contradicting the impressions evoked by viewing the same piece from another angle. This multifaceted quality mirrors human truth: people are multifaceted beings. Some aspects of a person are known from one perspective, while others are seen from another. Yet, there are always angles that remain unknown, perhaps even to the person themselves. This characteristic of Dr. Narov’s work allows for varied interpretations and possibilities, offering an unexpected emotional richness emanating from their multidimensional content.

Dr. Narov’s artistic language is deeply personal. Every artist has their distinct lines, colors, and materials through which they document the echoes they perceive. In seeking expression through movement, words, and materials, each artist weaves a unique communicative experience. Amid the diversity of the artistic world, universal and existential themes emerge that can be understood through our shared humanity. Empathy and insight draw the viewer closer, as the imagery stimulates connections to the visual narratives and the individual truths they evoke. David Narov’s works explore the loftier aspects of human experience, bringing forth images from the depths of the imagination and soul. These are presented as an inner mirror, reflecting a universe that operates within each of us and requires continual rediscovery.

Exhibition Curators: Dr. Galia Duchin Arieli and Michali Adler

Photography: Dr. David Narov

Interviewed and Edited: Yoel Emet – Member of the Academic Sector Association of Journalists

© All Rights Reserved

ד"ר נרוב מביא את חוויות המסע שלו אצל מטופליו כשהוא נוגע בחומר האמורפי העדין והעוצמתי ביותר החבוי בעולמו הפנימי של כל אדם. בציוריו מהדהדים הנפש, הרגשות, הדימויים, התת הכרה והדמיון ברבגוניות האינסופית השורה בקוסמוס האנושי אותו נרוב נדרש לפענח ולשקם ולתת להן משמעות. כוחן של העבודות והצבעים הוא בעושר של הרבדים העדינים שהאמן השכיל לטוות בפוינטואיזם זהיר. מרקמים משתלבים בענני סערת נפש, לוהטים וגם זורחים ומשולבים באיזון פנימי טמיר זאת למרות הכאוטיות הויזואלית השורה בדימויים. הגיוון הצבעוני שובה את העין בניגודיות הרמונית כמו שרק הטבע יכול וכפרדוקס שהוא למעשה ההוויה האנושית.

ציוריו של דוד נרוב הם רב מוקדיים וניתנים לצפיה מזויות שונות כשהן מעלות נושא וסיפור המשתנה מנקודת צפייה שונה. כך מתקבל סיפור שונה שהוא חוויה אחרת עם מסקנה חווייתית חדשה ותובנה שונה, כל זאת מבלי שתהיה סתירה עם החוויה העולה מהסיפור של התמונה מזוית שונה. הרב צדדיות של העבודות מקבילה לאמת האנושית, האדם הוא רב צדדי, חלק מכירים אותו מזוית אחת, אחרים מכירים אותו מזווית אחרת, ועדיין ישנן זויות בהן הוא לא מוכר, אולי אף לעצמו. תכונה זו מאפשרת לצפות בעבודות במגוון אפשרויות ולחוות עושר רגשי בלתי צפוי הנובע מהתוכן הרב מימדי שלהן.

השפה האמנותית היא אישית, לכל אמן ואמנית קווים, צבעים וחומרים שהם בוחרים בהם כדי לתעד את ההדים שהם חשים ומבקשים תיעוד בתנועה, מילה ובחומר. לכל אמן דרך יחודית שרוקמת חוויה מתקשרת . בתוך ים השוני והגיוון שיש בין העבודות כולן דנות בנושאים אוניברסליים וקיומיים אותם ניתן להבין בכלים שלנו. הזדהות ותובנה מקרבים את הצופה המגורה על ידי הדימוי להתחבר לאמירות הויזואליות ולחוות אמיתות אישיות שהן מעלות . העבודות של דוד נרוב דנות בטמיר שבתופעות אנוש אותן ציוריו מעלים ממצולות הדמיון והנפש לעינינו כראי פנימי של יקום הפועל בכל אחד ואחת מאתנו ווטעון גילוי מתמיד.

אוצרות: ד"ר גליה דוכין-אריאלי ומיכלי אדלר יח"צ: מיכל סדן צילם : ד"ר דוד נרוב

ראיין וערך : יואל אמת – חבר איגוד העתונאים בסקטור האקדמאי. ©  כל הזכויות שמורות

התבוננות בעבודה מייצגת מגלה ניגודיות פנימית בין שני סוגי ליבלוב, בין צבע כחול עז ודומיננטי ובין ריקמת תכלת עדינה ופגיעה. השילוב הקונטרסטי חוזר על עצמו באופנים שונים בעבודות המוצגות בתערוכה מעיד על דיאלוג בין שני חלקי הוויה פנימית הנעה בין החוזקות השופעות ובין הפגיעות אותן האמנית מכילה והינם חלק בלתי נפרד מההוויה אנושית. צורת העלים חופשית מבלי להתחייב דיוק ריאליסטי ובכך מעצימה את החוויה המתקבלת מהעבודה כביטוי רגשי משוחרר מפורמט מגביל עמו הצופה יוכל להתחבר בהזדהות ללא שיפוט.

בציור נוסף כאוטי ורווי אפילה, אדמה שרוטה ושיירים מרוסקים קיימת ניגודיות אופטימית בניצן כחלחל שנבט בצד הימני של הציור, תקריב מגלה את קווי המכחול שמדמים את הסערה במהלכה נבט ועלה. אור ואפילה שוררים בעבודה זו בעימות אנרגטי שעה שהחיות הכחלחלה של הנבט מהווה תשובה לכאוס האבסטרקטי. הקשר של האמנית עם הזכרון של בנה מלווה אותה כנוכחות חיה, קבועה המאירה את חלל האבל שנוצר לתמיד.

בשתי עבודות המסכמות סקירה זו על השפע הרבגוני של התערוכה נראה כי כחול החיים צף ועולה באור ובחושך בעונות החיים המתחלפות כגוון מנצח . התערוכה מעידה על הפלא האנושי שבו השבר ואבדן מהווים חומר גלם הבורא אור וצבעים בהליך שירי של צמיחה מרפאת המקרינה מהיחיד אל הכלל . העבודות המוצגות הן שלט דרכים לכל מי שחוו את הצורך למצוא בעצמם מזור והעצמה שהדרך קיימת ונותר לצעוד בה בסבלנות ואהבה.

אוצרת: רויטל סילברמן גרין

ראיין וערך : יואל אמת – חבר איגוד העתונאים בסקטור האקדמאי. ©  כל הזכויות שמורות

The artist Shlomi Leizerov, than fifty-three, resides in Kfar Ofarim Village in Israel, which was founded by the Israeli Autism Association, where he spends most of his time. His childhood shaped both his adulthood and his creative output. At the age of five, having been diagnosed with communication impairment, he began to draw and sculpt with plasticine. His parents displayed openness toward his disabilities and allowed him the freedom to create anywhere in the house he desired. This aided him in freely expressing his inner creativity, a creativity fostered by an unknown, unsolvable world.

Shlomi has never enjoyed full communication with his environment, yet his ability to enjoy concerts and hiking trips attests to his capacity to ‘experience’. Later, he began to study painting at an art studio in the city of Ashdod. A chance coincidence contributed to him being discovered as an artist. A friend of his parents connected him with curator Rachel Sukman, who dared to take up the gauntlet and showcase Shlomi’s works in his first solo exhibition. The works displayed form a fascinating window offering a glimpse into a locked and hitherto unfamiliar world. The paintings appear childish but are created by an adult who experiences reality in a way that differs from our ‘normal’ perspective. The figures in the paintings, whether a group or a ‘flock,’ are identical to each other, which supposedly indicates that Shlomi experiences his human surroundings as homogenous. His differentiation of individuals in his paintings is negligible.

If that is indeed the case, it suggests how Shlomi’s ‘binary code’ translates his experiences of us ‘normal’ people. If we seem like identical figures to him, that would allow us to better understand the difficulties he experiences in forming individual connections with any of the people around him, except for members of his family with whom he has always been able to maintain eye and motion contact out of intimacy and habit.

Shlomi’s art is defined as outsider art, created outside the boundaries of official culture. Outsider art includes, for example, artwork created by mental patients, people with intellectual disabilities at different levels, and individuals suffering from post-traumatic stress disorders. But Shlomi is not a mental patient. He is a person who is suffering from challenges and obstacles with human communication. Therefore, his imagery is healthy though not standard, according to our preconceived conceptions. His self-portrait intensely demonstrates the suffering Shlomi has experienced being locked behind the bars of his disability. He often uses bright colors and prominent repetition as if attempting to emphasize what he is trying to say.

Both the group portraits and the close-up portraits attest to a bewilderment, as if he is staring at, and to some extent dreading, a reality that for him is unsolvable. The intensity of this constant experience in his life leaps from the canvases of his paintings to the observer’s eye. In that sense, Shlomi’s works are a golden opportunity for us to peer into the soul of a person who does not communicate with us—yet lives among us.

Shlomi Leizarov’s works and fate raise the question of why the sciences of medicine and biology, which have attained huge accomplishments in many fields, are yet to solve the riddle of autism and its causes. There exists behavioral therapy that aims to allow some of those suffering from autism a measure of functional rehabilitation, and even inclusion in society, yet not every autistic person can benefit from it. There are theories that seek to cast the blame for autism on ecology and an environment polluted, among other things, by noise, stress, and radiation, but such theories are yet to be proven. On the other hand, the rate of autistic births has continued to rise as a silent warning to humanity. 

There is another philosophical insight that claims a perhaps more cataclysmic cause. This theory suggests that in light of humanity’s uninhibited technological progress that has disrupted the environment, unchecked population growth, and the draining of the Earth’s resources, Nature is signaling to us that there is a limit and that we have reached a point that requires change. Therefore, we can, should we choose to be elected to observe the expanding phenomenon of autism as a sign that Nature is now in the process of creating an alternative to the current state in which humanity and the Earth exist. We may be witnessing the evolutionary process of a new species of human that has yet to develop the ability to survive on its own. And we are privileged to be the godfathers of this wondrous process.

Shlomi Leizerov is an ambassador for a group of people excluded from life as we are accustomed to it. He is a living proof that the members of this group can receive, and give in return, gifts and pleasures that are unique to it alone, such is the value of both Shlomi’s works and the exhibition showcasing them.

Exhibition Curator: Rachel Sukman

Interviewed, written, and edited by: Yoel Emet – Member of the Academic Sector Association of Journalists. (Re edited 1 September 2024)

© All Rights Reserved

הדמויות מביטות כחיפוש מענה לשאלה אישית, כחיפוש דרך להיות בה. הן אינן מחייכות ומבטאות פיכחון הנשען על ניסיון אישי מבגר אך לא בהכרח מפנק. הרקע העלום של הדימויים משדר אי ידיעה מהיכן החלו את מסען עד שהתהוו לניסיון מצטבר ובוגר.לפיכך הדימויים מחוברים לרקע כצל בלתי נמנע. מאידך העבודות של נשים בוגרות מבטאות הכלה וקבלה של ארועי החיים, תהיה הדמות אשר תהיה, ואותות ההכלה המרגיעה נראית על פניהן כמצב טבעי לגילן ונסיונן. המבט פחות ממוקד, מתבונן בחיים ממעוף ציפור בבהייה רגועה ובהשלמה. יש באותן תמונות צילום מצב ריאליסטי ביותר של הנפש כשהוא בוקע מבעד לחומריות של העבודה והדמות גם יחד. יש בהן הבטחה כי קיימת רגיעה והשלמה שהזמן יודע להעניק וקבלה חסרת טענות לארועים שחלפו והפכו לזכרון.

התערוכה מאד אישית ומבטאת חיפוש שמצא מענה לשאלת המשמעות של הקיום, לזרות ולמוזרות של החיים מבלי לתת תשובות לשאלות של למה ומדוע..! העבודות הן אקזיסטנציאליות במהותן ומהוות ותעודת נוכחות של אמנית שמצאה את הדרך להשאיר חותם אישי יצירתי לשאלות קיומיות המלוות כל אחד מאתנו בדרכנו.

אוצרת: טובה אוסמן. צלם: דרור ורשבסקי יח"צ: רוני עוז

ראיין וערך : יואל אמת – חבר איגוד העתונאים בסקטור האקדמאי. ©  כל הזכויות שמורות

הצילומים של פני אדם מתעתעים כגלוי המסתיר את הסמוי, הייחוד בהם הוא שהתבוננות מקרוב מגלה כי הם מורכבים מרבדים שונים ומדימויים המתחברים באופן אסוציאטיבי לניראות הגלויה. שם בתוככי רבדי הצילום הדימויים מתגלים כפראקטלים המכילים דימויים נוספים שלכל אחד מהם יש משקל וכיוון משלו וכולם ביחד מהווים את הניראותה המתגלית כטעונה חקר. הצילומים נוצרו במורכבות מושקעת ותוכנם נוגע בראשוניות של האדם ולאחריתו גם יחד כתופעה רבת פנים ממנו אנו פוגשים בחטף ורק לרגע את המתגלה לעינינו ביום יום. עבודות הצילום מהוות ביטוי לאניגמה שהאדם מהווה גם לעצמו וגם לסביבה ולחוקי חיים טמירים שנחגרים לא רק על ידי המדע אלא על ידי כל פרט בדרכו שלו. האמנית בדרכה שלה נגעה בגבולות הביטוי הצילומי בנושא זה.

רינת דוידוביץ' מעבירה את תחושת החידתיות של המציאות ברגים שונות . הניראות היא צופן המסתיר בתוכו התרחשויות שונות, אצל הפרט אלה הם רגשות ומחשבות, בטבע הפעילות מוצפנת בתהליכים הדורשים שימוש בכלים לצפייה בעולם הזעיר ואו לנגישות לעולמות רחוקים, והכל מוצפן ומקודד באופן שהטבע יודע לעשות. כתם אדום שהוכגל מצילום מרמז על מפגש אנושי עלום, צילום של דימוי זוהר מקביל לצילום של ריקמה חיה מוגדלת במיקרוסקופ ומאידך לעדות לכאורה על חיים גלכטיים רחוקים, את שניהם יכולים הדימיון וההשראה לדמות ולתת להם ביטוי צורני המתכתב עם התחושות של המתבונן בהם. ההתחלה והסיום נפגשים באותו מקום ונוצרים שוב. העבודות הן הזדמנות "לצאת מהקופסה" אל אמנות הגותית חוקרת ומתעדת חיווי אישי שהוא אוניברסלי.

אוצרת : דניאלה טלמור

ראיין וערך : יואל אמת – חבר איגוד העתונאים בסקטור האקדמאי. ©  כל הזכויות שמורות

רובנו יודעים שאנו אורחים זמניים על פלנטה זו ומנסים להשתלב בתפקודיה הקיומיים. יש אשר חשים כל העת כי הם תיירים אשר באו לחוות ולגלות את צפונות החיים ונאלצים לשאת את נטל השונות והייחודיות שלהם לאורך מסעם. סיון כהן ציירה מגיל צעיר את ציוריה היחודיים ללא כותרת ופשר, היא לא השתלבה במסלול הפרקטי המקובל, העדיפה ללמוד פילוסופיה ולהתעמק במדעי המזרח בין היתר. מטענים סמויים שפעלו בתוכה הושיבו אותה על כס היוצרת, בשעות לילה מאוחרות, ובדממה ששרתה החלו לנבוע ולהתגלות. סיוון מציירת על נייר קנסון שחור המהווה רקע ומסגרת קבע לדימוייה, כלי הציור ששימשו אותה הם טושים אקריליים, לעיתים מכחולי אקריליק בהם השתמשה בקיווקוב סבלני עד נוצרו ועוצבו באופן סופי בין אם במשך ימים, שבועות ואף חודשים עד לתחושת מיצוי וגמר התקשור עימם.

כל ציור הוא דף יומן אליו חזרה כדי להיזכר לפני שציירה בהמשך, כל עבודה סגרה פרק ופתחה חדש. העבודות הן פרי הגות והיזכרות בארועים שחוותה, עימם התכתבה ובדממה ששרתה בלילותיה ניסחה אותם לדימויים טמירים כארכיטיפ טעון פענוח. לעיתים הדימויים רמזו על מהות ידועה אולם כל טפח גלוי עוטה אינסוף מסכים שלא הסגירו את מהות המסר. הבסיס האחיד הינו הלילה הנצחי בהם הדימויים מאירים ומרחפים ללא תלות בכוח הכובד כשליחי מימד סמוי שלו חוקים משלו. בראייה מטפורית ממשילים הדימויים את מצבה של האמנית סיון כהן כאמנית ייחודית הפועלת בשולי הזרמים המקובלים בשדה האמנות וחוקיו ובשרידות חסרת פשר.

התערוכה של סיון כהן מהווה הזדמנות לצפות בתוצרי מוזה שכמעט ולא ניתן לפגוש בתוך האוקינוס של עבודות שעולם האמנות מייצר. הן נוגעות בארצי ובטרנסצנדנטי בעת ובעונה אחת, בראשוניות שאין לה פשר בין אם כדימויי כרומוזומים ומלאכים, או כיצורים תת ימיים וחזיונות שבדמיון . יש בהן את הטעם של הפלאי והבלתי מושג אך גם מהנה ומעורר התפעלות. נגיעת העבודות בצופה בהן היא כנגיעת המוסיקה ברקמת עצבינו, הן מרגשות מבלי שנדע מדוע אך שוזרות לתוכנו הרמוניה חיובית , אושר והתרוממות שלא תישכח. יש לסיון מה להביע, ויש לקוות שנזכה לחזות בתוצרי השראת המימד הסמוי שבה שוב.

גלרית ק. פועלת ברח' לוינסקי 71 בתל אביב.

אוצר התערוכה אילן מויאל .

ראיין כתב וערך –יואל אמת – חבר איגוד העתונאים בסקטור האקדמאי. ©  כל הזכויות שמורות

מג'די חלבי -יליד דלית אל כרמל – אמן מהדור החדש של העדה הדרוזית, מציג עבודות קליגרפיות כוואריאציה של הכתב הערבי היוצא במחול חופשי ועוזב את מסורת המלל הכובל. אמונתו הסופית בדבר "המסע האישי" שאדם עובר ודרכה של הנפש אל האמת שלה גורסים חופש ביטוי. בחופש זה מתפרקים הכבלים של תרבות המכתיבה אמונות ופירושים לטובת פרשנות אישית, כשהכוונה הפנימית היא המכתיבה אותן . הכתב הופך למחול ולמוסיקה של תנועה, צבעים ומצב רוח, בהעדר גבולות חיצוניים מתחוללת לידה חדשה של האמן. הדחף הספונטני הכתיב לאמן את הסגנון והצורה שאין לה סוף אלא התחלה שלא נגמרת. למתבונן בהן היטב חווה בהן את הטעם של התחדשות מתמדת, ושיחרור פנימי פרקטלי חסר גבולות, בזה כוחן ויופיין.

אורה בריל– אמנית רב תחומית, בציור, צילום ורישום בין היתר התמקדה בשנים האחרונות בתעוד חוויות ממקום הצופה על המתרחש מחוצה לה., אפקט משותף לאמנים מתקופת הקורונה שהכריחה חלק מהם ליצור בתנאי לחץ ומקום סגור. הסגנון שהיה על גבול הריאליסטי ואקספרסיבי גם יחד הפך לכתב יד מוכר לרישומיה וציוריה למתרחש בעולמה. בתערוכה זו מוצגת תערוכת דיוקנאות כראי לחווית הסבל ההווה ופינה לציורים עם עוצמה הנושאת את רישונמי הכאב הנוכחי. דימוי עיני ודימוי עוברי מתעדים באופן סמלי את הצפייה הכואבת במציאות טראומטית והחיווי של אבדן בלתי הפיך של חיים במסר הבועט בפנים ואינו משאיר את הצופה אדיש. בציורים המתעדים את כאבה קיים אפקט רב רבדים המעניק לציוריה עוצמה של חוויה חיה החורגת מבד הציוד ונוגעת בפנימי שבנו.

שחר סיון – מציג חלל עשיר בפסלים שהופקו מבולי עץ שנאספו אקלקטית ועובדו במשורים וכלי חריטה. עבודתו היא ספונטנית. הוא מבצע בעץ עבוד משני בשריפה וצביעה עד שהדימוי מקבל את צורתו הסופית. הדמויות נוכחות ומישירות מבט בעצב, בסבל, ובהתרסה. המתקרב אליהן חווה את תחושת הסבל שיש בהן ומעבר לו את הנוף שהזמן חרט בהן ועיצב לשבילים ונקיקים ולמפה של דרכים בהם האדם דרך את שביליו. הדימויים הם של בני אדם בוגרים, מנוסים, מובסים, בהשקפה שאין מנצח ושהחיים חזקים יותרןחורטים את סימניהם. יש בעבודות של שחר סיון סגנון ואופי ישיר שאינו מייפה את הנחווה על ידו. לדידו האדם הוא תעודה שאפשר לצפות בה וללמוד ממנה כיצד דרכו הותירה בו את רישומיהה. החלל הגדול שהוענק לעבודות שלו יוצר אפקט של קבוצת מוצגים הצופה במבקרים ומזמינם לדיאלוג ללא מלים עם העבודות ועם עצמם וללא כסות איפור ומסיכה.

סלאח אלקרא – האמן יליד ותושב דלית אל כרמל הנו אמן פורץ דרך במגזר הדרוזי ומי שהיווה מופת לדור של אמנים מכל סוג שהלכו בדרכו. תלמידיו ומחקיו בחרו בדרך אל חופש הביטוי הבלתי פורמלי, מול הסגירות והמסורת העדתית. הכפר בו חי היה כור ההיתוך שלו תרתי משמע, מקום מגביל, חוסם, מעיב על האור השורה בחופש, מאידך – מרחבי השדה אליהם התחבר היוו לו אבן דרך בדרכו על חופש הפנימי האישי. בסגנון מינימליסטי וקולע, ללא תכנון, כשכל יצירה היא טיוטה ראשונית וסופית, סיתת את דרכו בין הקשיים וההסתייגויות, ומאידך זכה בביקורת מחבקת ובהערכה ראויה לאמירה האישית שניסח בעבודותיו . המוטיב הכפרי המתואר בציוריו אפל או מחוק כעבר עמו התעמת והתפייס. מולם פריחה יחידנית פורצת במקביל אל קיום במאבק להכרה ביחודיותו. בתערוכה מוצגות יצירות מאוחרות וחדשות, הן חוזרות על האמירה בדבר מאבק ראוי לביטוי מקורי שהם מקור נפש פועמת בשפת האמנות. צבעיו מינימליסטיים ומעצימים את ההיגדים הצפונים בעבודות שיצר.

מירי ספקטור צ'רניץ – העבודות של האמנית הן חקר המורכבות האורית הגלומה בפשטות. הצבעים היסודיים בהם היא משתמשת הם אבות כל השילובים של צבעים היוצרים את הגוונים המוכרים לנו וחוויית הראיה. ביטויים הוא כספקטרום של חומר שהם תדרי האור שהחומר שולח כברקוד המציין את תכונותיו. באיחודם נוצרות צורות, זהויות, ומשמעות צורנית שהם סביבה, נוף ואובייקטים , כולם תדרי אור. יש בעבודות המוצגות בסגנון הנ"ל מעין חקר המקור לכל וסיכומים למשמעותו, הבנת הסדר שנוצר תוך כדי הבריאה וסיכום חיובי לתהליך ולתוצאה שלהם. בנסבות המצב של היום נעבודות חוות דעת אופטימית על היכולת להתאושש ולבנות מחדש אמון בחיים ובכוחם של חומרי הבריאה ליצור עולם טוב יותר מאיר ומרפא.

אוצרת התערוכה כרמל גופר

ביקר, כתב, צילם וערך –יואל אמת – חבר איגוד העתונאים בסקטור האקדמאי. ©  כל הזכויות שמורות

העבודות בסגנון פיגורטיבי ובאבסטרקט הינן נגיעות של האמנית בעצמה ובנושאים מקוטבים ורגישים, יחידות מול זוגיות, עצמאות מול שיתוף והגדרת העצמי במצבים שהם גם מנוגדים ומשלימים בעת ובעונה אחת. הביטוי הנשי בעבודות הוא דומיננטי מתוקף מינה של האמנית והוא שולט בכל גווני הביטוי והמצבים שהאמנית חווה ותיעדה באבן חקוקה לתמיד. הפיסול בורא כל דמות כיחידה מול עצמה והעולם. יש לדמויות אפקט המתכנס אל עצמו אך שומר על יחודה וזהותה של הדימות, בין אם זו דמות האלה "נפרטיטי" ובין אם היא מתפתלת בהכלה של כאב וזאת בעצמאות הקורנת מהדימויים מכל זוית והיבט שנצפה בהן.

חומרי הפיסול עברו הליכים שונים מאז תוכננו , עוצבו ועובדו, החל משמוש בכלי חתוך וחציבה ועד שריפה בתנור ככל שנדרש לגימור . הליכים אלה מקבילים לתחושת העיבוד העצמי שרונית טסלר חוותה בהתמודדות עם קשיים שהיו אבני דרך לגביה. כל קושי יצר לה השראה חדשה, כלי ביטוי חדש, בין אם בכתיבת ספר או טפול פיזיותרפי שביצעה במטופל, ועד עיבוד פיזי לחומר הקשה כחיים עצמם ועיצובו לרצונותיה ומאווייה. הם עדות למאבק בונה חסר ויתור המשאיר את סימניו על האדם וחומריו. הגיוון בדימויים והעדר חזרה על עצמה מסמלים שלב חדש בדרך לא ידועה שהאמנית הלכה בה ובמהלכה תוצרי עבודתה הפתיעו גם אותה בייחודם ואמירתם גם יחד. עבודת טורסו נשית המשדרת נשיות ואימהות בשלה של דמות נשית שהעניקה כל העת ולידה דמות יושבת נכוחה בגב ישר, בשקט ובעצמיות כובשת מעידות כי בדרכה של רונית טסלר היא אמנית נוכחת.

פתיחת התערוכה יום ו 29.3.2024 שעה 11.20. נעילת התערוכה 3.5.2023

אוצרת התערוכה: שולמית נוס ייעוץ עיצוב פנים: רבקה סיטרין, יח"צ: מיכל סדן

ראיין, ערך כתב וצילם: יואל אמת – חבר איגוד העתונאים בסקטור האקדמאי. ©  כל הזכויות שמורות