תערוכת " פוסט מודרניזם – אוטופיה" במוזיאון חיפה לאמנות.
מוזיאון חיפה לאמנות נפתחת במוצא"ש הקרוב תערוכה רבת תצוגות והיבטים בה העבודות דנות בנושא של חזון העתיד בעולם האמנות העכשווית . הדיון מוצג על ידי אשכול תערוכות הבוחן את הופעת הפוסט פוסטמודרניזם באמנות.
המגמה מאפיינת תקופה המבקשת להתגבר על קשיים ומשברים שחלפו בחברה האנושית והעמידו במבחן את ערכיה ותרבותה. את השאיפה לכיוון חדש משוחרר מליקויי העבר וטעון חזון לעתיד חדש טוב יותר. למגמה זו היה המשך בישראל דרך תנועת הדאדא. המשבר הנוכחי בחברה בא דווקא כתוצאה מהישגיה של התרבות הטכנולוגית המפותחת. נוצרה תרבות צריכה מוגברת, נהנתנות וניכור על פני קירבה וחום אנושי. הפיתוח המואץ הפך לאיום אקולוגי על הסביבה ויצר כלי נשק אימתניים, והשאלה מה יהיה בעתיד עולה שוב ושוב. הדיון בעתיד אוטופי, אידילי, נחלם, הפך להיות לגיטימי גם ביחס למבנה החברה, מקומו של הפרט, בשאיפה למצב פוליטי שאינו מוכר כיום ומקדם אמנות וחופש ביטוי. סמל אוטופי מוכר הוא העיר ירושלים בירת שלושת הדתות השולטות בחצי הכדור המערבי. הינה סמל אולטימטיבי לנצח ולתקווה של מיזוג בין העמים למטרה של קיום בשלום מאוחד.
העבודות מתארות את האידיאל נגרם בדרכים שונות והעיסוק באידיאל האוטופי עובר שיח תרבותי של האמנים המציגים המאפשר דיאלוג של הצופה עם הנושא ועם עצמו. החלק השני בתערוכה עוקב אחר שליחותו של האמן כאיש רוח ואף מורה דרך המצביע אל ליקויים בחברה והדרכים להתחדשות אנושית בעולם המערבי דרך דיאלוג אמנותי. החלק השלישי באשכול התערוכות מקיים דיון ובחינה של חזון עתידי לאור ארועי העבר ואבדן ערכים חלוציים. סמלי עבר זוהר מהקלאסיקה היוונית, ועתידנות טכנולוגית מראים שעולמות נופלים ומתחדשים והעתיד מתעצב כל העת ומזמין הצעות לכינונו מחדש. בין המיצגים ניתן לציין את עשרימון שהינו פרוייקט משותף של האמניות מירב הימן ואילת כרמי שתיהן יוצרות כיום בחו"ל. הן יצרו מבנה ממוטות במבוק שנע במרחב כוחן של דמויות הדוחפות אותו ע"י משקלן ושינוי בשיווי משקל שלהם. העבודה יצרה מבנה ההנדסי נמצא בסימביוזה עם גוף האדם שבנה אותו וגם מפעיל אותו וגם תלוי בו להמשך קיומו. התנועה והמתח בין האנושי לבין הדומם הטכנולוגי מייצגים את העימות הקיומי של האדם עם תוצרי הפיתוח שלו שהפכו למכשיר ואתגר להערכת יכולתו והעצמתה גם יחד. במקביל מוצגת התערוכה "אתוס" המתארת את הערגה של אמנים לסמלים מן העבר ההלניסטי המייצגים נצחיות לכאורה בתוך עולם כאוטי ומשתנה. המיתוס הוא האגדה הנצחית המסופרת מדור לדור ואינה מתיישנת. במיתוס גלומים סיפורים ודוגמאות על עולם אידילי שידע להתמודד עם אתגריו ולשם פונים האמנים העכשוויים כדי לבחון ערכים וכלים אמנותיים שניתן לשאוב מהם דוגמא להיום.
לאה אביטל יצרה פסל מקלקר המשמש לאריזה ולתרבות הצריכה בניגוד לשיש האצילי של פסלי יוון הקלאסית. יהושע בורקובסקי מקדש בעבודותיו השתהוּת והתבוננות ומטיל ספק באמת של הראייה. יעל בלבן מדמה שרידים מן העולם הקלאסי, פסל שמבין שרידיו המרוסקים נוצרים חיים חדשים, כמשאלה אוטופית ותהייה גם יחד. גיבורי מיתולוגיה כמו פרומיתיאוס שהעניק לאנושות את האש ואת כוחה לשנות חומרים, איקרוס הנועז שגבר על כוח הכובד על ידי הדבקת כנפיים לגופו עד שנפלו מייצגים את השאיפה להתמודדות עם כוחות הטבע והגורל מול מגבלות האדם ושבריריותו. העבודות מגרות להתבוננות פעילה וסקרנות בתהליך פורה.
אוצרת התערוכה סבטלנה ריינגולד.