עיבוד פגיעות וכאב וראשוני
בבית ציוני אמריקה מתקיימת תערוכת עבודות של יגאל אופיר שנושאה פגועי הלם קרב. הנושא מהווה פצע בחברה הישראלית אשר בתוכה חיים קרבנותיה האילמים של המלחמות, נכי פגיעה נפשית. הלם הקרב משיל מהאדם את המגננות שפיתח בעת שהחל להתבגר ולעמוד על דעתו. בתקופת ינקותו וטרם בניית ההכרה היה התינוק חסר יכולת קוגניטיבית לעבד למיין ולנתח את הרשמים שקלט וכל צליל, מגע, פגיעה, זעקה חרטו בו את סימניהם. מאחר והיה מוגן פיזית יכול היה למצוא מזור בסביבה התומכת. משזכה להגיע לעידן התודעה החל לנקוט בטכניקות שונות כדי להתמודד עם חוויות לא נעימות, בין אם ע"י עימות ישיר עמן, הדחקות, עקיפת משמעות ותפיסות עולם מעדנות. כל אלה כלים סטנדרטיים להתמודד עם איומים צפויים.
אולם פגיעה ואיום החורגים מהיכולת להכילם ולעבדם יוצרים שבר במעטה ההגנה ומחזירים את הנפגע לשלב בו הוא שוב חסר יכולת להתמודד ולתפקד, זקוק לתמיכה כמו ילד רך. החזרה למצב ראשוני זה קשה לו וגם לסביבה. המודעות שלו למצבו לא מעניקה לו בהכרח כלים לשיקום עצמי. אל מצב זה האמן יגאל אופיר התחבר בעבודות שהוא מציג. על ידי טכניקה של הארה מקבלות העבודות אוירה קריסטלית המזכירה בסגנונה את האמנות הדיגיטלית, הדימויים המרמזים על אלימות, פאליות, מלחמה וכלי נשק מרוככים בהרמוניות ויזואליות, וביניהן דימויים דמויי עוברים המתכתבים עם המצב הראשוני הילדי והפגוע של האדם. במצב זה הנפש מגוננת על עצמה בהתנתקות מעולם עוין, מה שהופך אותו לתלוי תמיכה. המיקוד של העבודות הצבעוניות הוא גאומטרי ביסודו ויוצר ריחוק מהאובייקט שהתערוכה דנה בו אל דימויי רקמות וגרעיניות של החומר. במרחק בטוח זה האמן מצליח לתת את העיבוד שלו לנושא תוך יצירתיות אמנותית. סדרת העבודות המונוכרומטיות ממש נוגעות בכאב.
העבודות משדרות את הסבל דרך החומר המלופף וקשור בפיתולים של מצוקה. שהתעוקה צולמה כאילו כצילום רנטגן מאבחן ומזהה פגיעה. שם התערוכה הוא דו משמעי. מלחמה אינה משחק, אך המשחק בחיי אדם שגור בידי מנהיגים פוליטיקאים ומפקדים. העבודות מסכמות חקר של הסבל האישי והאנושי במסע אל קהל פגוע, ודרך הפשטתו לדימויים אסתטיים בהם האמן מתעד את מסקנותיו האישיות. הטכניקה הינה ייחודית יוצרת דימוי של הארה פנימית הקיימת בכל אדם וניתנת לשחרור ושיקוף . העבודות מעידות שניתן לחדש באמנות העכשווית גם היום ויש לה מקום חשוב בשיח הלאומי על תחלואי החברה הישראלית