אשה מול עצמה
תערוכת הפיסול הקבוצתית שמתקיימת במוזיאון מאנה כץ בחיפה, בחרה לעמת את הקהל בתוצרי התבוננות עצמית של נשים על עצמן ועל נשים בכלל. למטרה זו אוחדו יצירות של הפסלת חנה אורלוף שחייתה עד שנת 1968 והיתה חלוצה בעסוק אמנותי בגוף האשה ומולן יצירות של אמנות עכשווית המהווים היגדים סימבוליים למצבי צבירה של נשים , במעמדים שונים ובעיקר בינן ולבין עצמן. העיסוק בגוף האשה הוא רק מבוא לדיון בנפשה.
הייצוג של חנה אורלוף ואמניות מהיום אומר שמה שהיה כך עתה ודבר לא השתנה, למעט פומביות הדיון בנושא. העבודות של אורלוף מקלפות את הדימוי הרומנטי אידילי שקיים בספרות ובפסלי מדונות במאות הקודמות ומציג את גוף האשה כנושא עקרי בטורח של חייה ושל עצמה. המרד התמידי בו נשים נתונות בו בחברות מסורתיות, מכל עדה ומגדר, הוא תהליך סיזיפי היסטורי, שהניב פירות חשובים לחברה האנושית. אמניות, ראשי ממשלות, מנהלות בנקים ועוד, הפכו לעובדה קיימת בהווייה שיסודה היה גברי על כל יתרונותיו וחסרונותיו. הפן האימהי נשי, מכיל ומטפח חדר למערכות חברה, תמיכה, סיעוד וגם בתחומי החלטות "גבריים" במסורתם.
העבודות באו להציג חשיפה ללא שיפוטיות ואיפור, ללא כחל וסרק את המהות אתה העולם בא במגע. החשיפה מסירה אידיאליזציות וגם בושה אשר מריצה נשים לחנויות התמרוקים לרכישות מסיביות של חומרים משפרי הופעה ומשמרי נעורים. יש בעבודות הצהרה שמה שגוף האשה מהווה הוא מציאות. הקשרים שנוצרים אתה הם ההמראה שאפשרית עם קבלת גופה ללא תנאי מוקדם. העבודות מתארות בין היתר מצבי תהייה, ידידות בין נשים ושותפות בגורל שהיא חוט המקשר ביניהן. העבודות נעות בין רכות ובין שקיפות בוטה והמנעד מאפשר למתבונן לעבור חוויה מתקנת של עמדותיו, תחושותיו ורצונותיו ביחסו אל האשה ואל גופה. ניתן היה להוסיף למצגת עבודות המעשירות את תפקידה
של האשה כמנחה ומנהיגה במשפחה ובחברה, בעבר ובהווה אולם תערוכה זו בחרה להתמקד בדיון מבורך בדימוי הגוף, דימוי שטעון תיקון וקבלה אצל שני המינים. אוצרת סווטלנה ריינגולד. יח"צ עינת כהן – גלאי תקשורת.
כתב וערך יואל אמת 1.7.2-17