—מפריפריה אישית אל הקולקטיבית—
התערוכה "פריפריה" PREFER מתקיימת בספריה למדעי החברה, לניהול ולחינוך באוניברסיטת תל אביב. היא מרכזת אמנים ועבודות מחוגי פריפריה שונים. המונח "פריפריה" מתקשר למרחב דמוגרפי וסוציואקונומי ומשדר שוליים בלתי משפיעים. למרחב זה יש חיים משלו ולהקות רוק לא מעטות צצו ופרחו מערי פיתוח כאנטי תזה לתנאי הצמיחה הבלתי אידיאליים שלהם. מרכזים מקומיים של אמנות הוקמו כמו בית האמנים באר שבע, בית האמנים ע"ש שאגאל בחיפה, גלריית השלום בגבעת חביבה ועוד. הם נותנים ביטוי לאמנים מקומיים שלא זכו למעמד כלל ארצי מוכר כפורצי דרך שכשרונם ומזלם האיר להם.
קיימים אמנים גם בפריפריות מגדריות, נשים מהמגזר הדתי, אמנים עם חריגות רגשית המייצרים עבודות לא שגרתיות בשיטתם, גם האמנות הנאיבית נחשבת לאאוטסיידר על-זמני אם כי וותיק . אוצרת התערוכה ד"ר אביבית אגם-דאלי מומחית לתקשורת מירכזה בתערוכה זו את קולם של נציגי פריפריה מכל התחומים למקום שוחר תרבות. המגמה של האמנות לנדוד מאתרי תצוגה קלסיים ויקרים אל מרחבים תרבותיים כמו ספריות ואולמות של ארועי תרבות הינה מגמה מתפתחת בשנים האחרונות, והאמנות באה לפגוש את קהלה במקום בו הקהל טורח להגיע כדי לחוות אמנות רב מימדית וכך נחשף לתצוגות ואמנים שאינם בטווח החוויה היומית. התוצאה היא WINWIN לטובת האמנים והקהל שוחר האמנות.
בזאת ביצעה האוצרת אביבית קישור כפול, גם בין הפריפריה והמרכז וגם עם הקהל הרלוונטי במקום פעילותו.
כל אדם הוא פריפריה שמחפשת הכרה וזהות מוערכת, החל במשפחה, שכונה, בית ספר וברדיוס החברתי המירבי.. האמנים ביטאו בעבודתם את תחושת הנבדלות שלהם מול החברה והתמירו את ההתמודדות האישית שלהם ותחושות האי שוויונות השורה בכל מרחב לעבודות חקירה תהייה ושיקוף כשהן משתמשים בחוויות היום יום ובנושאים קולקטיביים כסדנה ליצירתם. האמנית אביבה אבן זוהר משתמשת במצלמה כדי לנתח את היחס אל קבוצות מיעוט ובעיקר נשים ויחסי הכוחות בין החברה והמגדרים השונים. החקירה היא אישית ומשתמשת בדימויים כדי לתאר מצבי קונפליקט, התמודדות עמם והבריחה אל דעות ועמדות המייצרות עמדות זהויות ואידיאות דרך פנים של בני אדם. אהרון קריצר רואה במחול כדימוי מייצג ל מקום בו החברה נכשלת ביכולת לשמר ולפתח האמנות של ביטוי בתנועה כאשר להקות המחול נאבקות על קיומן האמנותי והכלכלי מול הצורך של היוצרים לתת ביטוי לעולמם. האמנית אלינורה שוורץ היא נציגה טפוסית לנשים שצמחו במגדר הדתי חרדי וחוו את האילוץ של חיים מתוך הכרח ולא מתוך בחירה. הדימויים של חנק והסתרה משדרים כליאה תחת מסווה של חופש מעושה שהחברה החלונית לא מזהה. ארנה ל. ברוק – אמנית צילום, שייכת לזרם האמנים היוצרים מתוך חרדה קיומית להליך האורבניזציה שטורף כל חלקה טובה, פיתוח יתר שהורס נוף פסטורלי ומרכזי קניות שיצרו דפוסי צריכה מתועשים ומתוכנתים במקום טבעיים. האיום הנובע הוא על הזהות של האדם שהפך לפיון בתהליך שאינו שולט בו לטובת צרכים חברתיים כלכליים.
יתר האמנים ממשיכים את הדיון על יחסי כוחות בין המרכז והפריפריה, עליית הנגישות הבינעירונית המאפשרת מגע עם תת תרבויות שונים והמרכזים המיוחצנים והמשפיעים וגם געגועים לקשר שאבד בין בני האדם ועם הסביבה הטבעית בה צמחו ממנה נותרים רק זכרונות וצלומי אלבום. למצבה של הפריפריה הנשית הצועדת לאתגרים חדשים מתייחסת יפעת אלוק – שגרה ויוצרת בחדרה. היא מציירת מצבים רגילים לכאורה מהם היא מנסה לשאוב מידע סמוי, הנשים הינן שחקניות משנה שפוסעות לאט לעמדת השפעה והתמזגות עם המרכז שהן ראויות לו. התערוכה מביאה עבודות שהן דיון וחקירה של המתח בין המרחק ומרכזי השפעה, מצב בו אדם נמצא בדיאלוג ועימות מתמיד עם החברה, עמדות משתנות, סביבה וערכים הנמצאים בבדיקה ותהייה מתמדת לגבי הכיוון הראוי להתפתחותם.
כתב וערך יואל אמת 18.1.18
