באוניברסיטת תל אביב בספרייה למדעי החברה לניהול ולחינוך מתקיימת תערוכה שעניינה חקירה של הזכרון הקולקטיבי בעקבות טראומה, עיבודה והדחקתה. כנושא נבחרו עבודות של דור שני ושלישי של יוצאי שואת אירופה, שהיא קהילה נחקרת ומתועדת ועתירת מיתוסים בניגוד לשואת קהילת יהדות המזרח והבלקן. העבודות מתעדות בסגנון אישי מרקמי זיכרון של האמנים. האמנית ציפי צגלה מציגה עבודות שהן כעין צילומים של דימויים פלקטיים כמו מאלבום משפחתי, בתנוחה אידילית המעידה על הניגודיות ואשליית הפסטורליה מול המציאות.
בעבודה אחת החבורה המצוירת כמצולמת מצחקקת מול הצלם כאשר מאחוריה תלויות ביער גוויות, בעבודה שנייה מתואר זוג שוהה על חוף ים כאשר מאחוריו אדמה בקועה וחרבה כסופו של עולמם. כל זה מעיד על כוחה של הזמניות ורגעיות של אשליית החיים ושבירותם כפי שנחרטו בתודעתה של האמנית . אדי שרגא מצייר דיוקנאות אשר בהן האלמנט של הסתרה, התפוררות, מחיקת זהות הינם היסודות השולטים, הדמויות מצוירות במגוון של טכניקות שנועדו לפורר כל אידיליה לתוך הסתירה והכאוס שנותרו כצל בחוויית הזכרון שלו מהדמויות שסופרו לו ע"י הוריו והוריהם.
האמנית מילכה בנזימן הינה דור שני לשואה. היא חוותה בביתה שתיקה רועמת על אובדן שלא תואר וחלל רגשי שמלא את האוויר, ללא מלים ואומר. היא מתארת את הדמויות שתיארה לעצמה כדימויי רפאים כזכרון מסויט ועמום, אותו השלימה בקריאה ולימוד אישי. לדידה, השואה היתה דממה והכחשה והתעלמות מכאב שלא ניתן להכילו. ההצפה לכך מתבטאת בעבודתה המוצגת בתערוכה. לעומתה האמנית שרית לילה האס מתארת בעבודותיה ציורים מסויטים של ילדים עם כאב, פגיעה אך גם עם הומור שחור. ההתמודדות שלה עם כאבה כאבם היא ישירה ושירתית, אינה גולשת למטפורה מרוחקת אלא מתארת את הדימוי הפנימי שחוותה מתיאורי הסבל ששמעה.
יש בעבודותיה התבוננות ישירה אך גם ספרותית ומעובדת לאמירה ברורה. האמנית ריבה רזין ילידת מחנה מציגה עבודת פסיפס של חפצים אישיים נשיים וגם ילדיים המהווים מחווה לאלה שהשתמשו בהם. זו עבודה על שרידי זכרון ישירים ואישיים מהם עיבדה עבודה פרחונית כיד וגל עד. גישתה מאפיינת אמנים שליקטו מנפשם את חומרי הזכרון מחפצים ביתיים והפכו אותם למצבה ויזואלית צבעונית ואופטימית לחיים. בין האמנים המשתתפים בתערוכה ניתן לציין את רונית בינדר אשר חוותה את הנוכחות של משא מודחק ועלום שאותו היתה צריכה לחוות בילדותה בישראל. האווירה הטעונה שהיתה עטופה במטלות היום יום חדרה דרך סיפורים ושיחות ששמעה, תמונות שראתה, ומאידך העדר דיון ושיחה נוקבת על האסון.
עבודתה המאופיינת בשכבות של צבע וחומר הינה הביטוי למטענים שצברה ואגרה כחומר גלם לעבודותיה. התערוכה תיפתח רשמית בתאריך 11.3 השנה בנוכחות שירתן של המשוררות טובה פיירמן וטלי רהב, שרית לילה האס. חוויית התערוכה בנויה ממספר רבדים, גם כעבודת חקר היסטורית וגם כמחקר על התפתחותו של זיכרון קולקטיבי בקרב פרטים של קהילה שעברה מפץ טראומטי אותו הוריש כל אחד מפרטיה בדרך שבחר ואת ההתמודדות שלו כפי שנרשמה בנפשם של צאצאיו החיים בינינו ומהווים חלק ממארג חיינו.
אוצרת: ד"ר אביבית אגם דאלי