בתאריך 10.12.19 תתקיים בהיכל אמנויות הבמה בהרצליה אירוע פתיחה חגיגית לתערוכה "שכרון צבעים" . התערוכה מאגדת עבודות של 15 אמנים וותיקים וצעירים, חלקם זכו להכרה בינלאומית. שגרירות אורוגוואי ועמותת תרבות תומכת תרבות זו סייעו בהקמת התערוכה. העבודות משחזרות השפעות ורקעים של האמנים , משקעי רגש, מולדת קודמת והגירתם של משקעים אלה לנוף והווי הישראלי, מתבלים את המצגות העשירות בצבע, מקצב וטמפרמנט. רוב האמנים השתלבו בעולם האמנות במקביל לעיסוקם במקצועות שונים כשהם חורגים מן הקופסה התעסוקתית מעת לעת לעולמם הפנימי שהמתין לתורו. ביניהם ישנם מספר אמנים שחבלי ההגירה לא חלו עליהם. הם נקלטו בישראל בערכם הגולמי וכאן היכו שורש ולבלבו כאמנים ישראליים לכל דבר וללא נופך של מולדתם הקודמת, ויש שהביאו עימם מרשמי עברם אך המירו אותם להתחדשות ישראלית מקומית. לאלה שמורה סקירה זו בהתנצלות על שהיא קצרה מלהכיל את שפע האמנים המשתתפים שכבודם במקומם ראוי.
דניאל וכטל למד אדריכלות באורוגוואי אך סיים את התואר בטכניון בחיפה. בהמשך עבד כ-9 שנים במשרד יסקי- אדריכלים שהיה רב מוניטין בתכנון פרויקטים אך לבו היה כל הזמן עם עולם האמנות. בעיניו הרישום היה היסוד לכל אמנות וכלי ראשוני לביטוי אינטואיטיבי ספונטני. דניאל הינו ביסודו "צליין חלוני" המתייר בעולם בסקרנות ותוהה למשמעות של הארועים והעצמים. המובן מאליו לא קנה את תפיסתו והתחושה שהאמת נמצאת מאחורי הנראות המתעתעת הנחתה אותו כל העת. את תוצאות התהייה אחר מקורם הטמיר של התופעות הטמיע בעבודות שלו . דרכן הוא תר אחרי הקצה השני של הדברים הנראים לעין ואל המקור שלהם שהוא אמורפי חסר צורה. בעיניו המקור הוא אחיד והוא פוטונציאל חסר תנועה וזהות המשדר פעימות שיוצרות מציאות אשלייתית. המעבר מאורוגוואי לישראל והצורך ללבוש זהות חדשה ותקני התנהגות שפה ולבוש חידד את תחושתו לגבי היות הניראות החיצונית ריקה מתוכן וחסרת חשיבות. בעבודותיו הוא מפרק דימויים וכן סמלים חברתיים ומרכיב אותם למיצג אשלייתי כפי שהפריזמה הנפשית עושה זאת לרשמים שאנו קולטים. התוצאה היא שאייקונים כמו דגל ישראל ואחרים מופשטים מזהותם והופכים לחוויה ויזואלית חדשה ולמטפורה לסובייקטיביות המפצלת את האמת לרסיסים אשלייתיים אישיים. דרכו היא נחשונית ומעידה על מרד אישי בקבלת המציאות כפי שהיא נראית ונחוות. דרכו היא מרחב הקיום שלו כאמן ואדם.
ד"ר אסתר בראל היום בת 66, הינה רופאת אף אוזן וגרון שהתמחתה בכירורגיה. היא עלתה לארץ בגיל 33 ובמשך שנים שקעה בעיסוקיה וחוותה סיפוק אישי ומשפחתי. גם אם נהנתה בצעירותה לצייר היא לא הרשתה לעצמה להתפנות לתחביב זה על אף שמדי פעם הציעו לה מקורביה לעסוק באמנות. ברגע מכונן נכנעה לפיתוי לעסוק באמנות ובשנת 2004 כשחשה ששעון הזמן החליטה לפעול. והחלה ללמוד עם המורה ריטה כץ. מאז חייה המועילים התחלפו בימים מאושרים ומלאי שמחה. סגנונה אימפרסיוניסטי אך היא איננה אמנית סביבה ואינו מציירת בטבע .אסתר בראל היא אמנית סטודיו שאוספת צלומים של קטעי נוף אותם היא מתארת בעבודותיה בצבעים עזים וססגוניים. הצבעים שהיא משתמשת בהם מושפעים מדרום אמריקה אך לא מאורוגוואי מולדתה אלא דווקא מברזיל שם גר בנה הגדול. בביקוריה אצלו התרשמה מההעזה של הברזילאים לצבוע בתים ואתרים בצבעים בוטים ומגוונים והיא נשבתה בתדר הויזואלי והמקצבי שלהם אותו היא מעבירה לעבודותיה. בראל אינה מציירת נופים ריאליסטיים אלא את השמחה שהיא חווה בתוכה שהיא חסרת סיבה ומקור מלבד היותה אושר על שהיא עוסקת במה שלבבה מבקש.
נחום שוץ צלם ואדריכל היום בן 81, יצר שיטה של ציור באור על גבי ציור קיים. כאדריכל עסק בעיצוב חללים אסתטיים והרמוניים שנועדו לשלב בין תועלת וצורה, המטרה היתה אסתטית ופונקציונלית. אולם יש במקצוע משמעת המגבילה את הביטוי האישי. הצילום הוא דרך "לביים" את המציאות ע"י צילומה מזווית שהצלם בוחר וכך הוא יוצר אינטראקציות בין עצמים ובין בני אדם עם דינמיקה של סיפור שגלום בהם. העיסוק בצבעים הוא מהותי לגביו והצבע נתפס על ידו כחומר גלם כ"חומר על" שמרכיב כל קומפוזיציה ולו תוכן ומקצב ומשלו. עיבודו מאפשר יצירת חוויה חדשה שאינה נמצאת בצבע הבסיסי אלא אם עובד, הופרד לחלקיקיו והופך לקומפוזיציה חדשה שהיא בעיניו מטרת בריאת האור ביסודו. בדרכו היחודית הוא מאיר בפוינטר אדום לזמן חשיפה ארוך על עצמים וגם אעל הציורים של בתו, ומקבל מיצג של אור-צבע המסמן את המציאות בתיווי חדש של אור מולד. האיור באור יוצר דימוי בתוך דימוי שהיא המציאות הנסתרת אותה האמן מחפש לתעד. נחום שץ משתמש בטכניקה וזו כדי לדמות את הכוחות הסמויים הפועלים עלינו ושל חוקיות נפרדת אשר מתנגשת במאוויים ובמשאלות שלנו, כאשר בפועל הם נדרשים לזיהוי והכלה בהיותם חלק ממכלול ההוויה. הדימוי של הארתם כהוויה נסתרת אך משלימה מעניקה לעבודות שלו חוויית מגע עם יקום מקביל ומשיק לקיום הריאלי כפי שנחווה ביום יום.
רחל קגן שייכת לזן האמנים המלבלב בגיל מאוחר. לדבריה תמיד אהבה לצייר אולם מאז עלייתה לארץ בגיל 19 לא ציירה. מתוך תחושת אחריות למדה לתואר BA בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית ולאחר מכן שקדה על טיפוח משפחתה ופרנסתה כמתרגמת משפות עברית ואנגלית לספרדית וחוזר חלילה. בעסוקה כזה עבדה במוסדות וארגונים עד שהחליטה להפוך לעצמאית בתחום זה. הקשר עם השפה הספרדית שמר על מורשת עברה במולדתה ועל מקצבים וצבעוניות ווקלית שהתבטאו מאוחר יותר בציוריה.
שעון הזמן המתקתק החזיר אותה לאהבתה הנשכחת, ובגיל 57 החלה ללמוד לצייר. היא השתלמה במוסד האקדמי "שיראז" בראש"לצ שפעל בעבר, ובהמשך בהדרכת האוצרת וציירת דיאנה פומרנץ ובמפגשים וסדנאות. מהר מאד מצאה עצמה מציירת באופן טבעי. במשיכת טבעול ובשפכטל תרגמה את חוויותיה והתרשמותה מנופים שפגשה במסעות בחו"ל ואותם יצקה על בדי הציור מעורבים באהבתה למשחק הצבעים. היא בוחרת בנושאים אימפרסיוניסטיים, נופים וטבע, אולם ביטויה הוא אקספרסיבי מאופק. הנופים וקווי המתאר של הבתים והנוף הם סטטיסטים ביצירה צבעונית מקצבית והרמונית בהם היא משוטטת בדמיונה. השדות הפרחוניים והשבילים הם דרכיה בנבכי דמיונה. הבתים הנחבאים באופק הם בתי החידתיות ושל החיים ושל שאיפות אותם חלמה לממש להבין ולהכיר. מבטה אליהם הוא מרחוק ובידיעה שתוכל רק לראות אותם אך לא להגיע אליהם וזאת היא מטיבה לתאר.. עבודותיה של רחל הם שירים ליופי של חוויותיה הפנימיות והאושר שזכתה לו בתיעוד התרשמויותיה הפנימיות שהן אלו שהובילו אותה לתעד אותן כיעודה האישי..
אוצרות התערוכה: נילי ויצטום ושלי רשקס