תערוכת "דרך הקוצים" – על פגיעות חסרת גבולות

לקראת חודש המלחמה הבינלאומי באלימות כלפי נשים נפתחת בתאריך 6.11.2021 בגלריית בית ציוני אמריקה תערוכה קבוצתית של כ 30 אמנים ואמניות בשם המשקף את הפגיעות שנשים חוו בחייהן בגלל היותן נשים, אך לא רק. על אף המטרה החברתית של התערוכה עולה כי חלק מהעבודות צלחו את מסך המסר המוצהר שלה ולתת ביטוי לפגיעות שמקורן בתרבות, ניכור, שיימינג, ליקויים בריאותיים ותפקודיים מגבילים שהם חלק מארסנל הפגיעות שכל אדם מכל מגדר עשוי לפגוש . חלק מהפגיעות מותיר צלקות שלא הגלידו וחלק מהן העצימו את האמניות שביטאו את מחאתן באמצעות יצירה משחררת כאב ותרפויטית. בחברה בה האלימות המילולית והפיסית במגמת הסלמה, ושוליים קיצוניים פוליטיים, חברתיים וגם עברייניים מעצימים פעולות של טרור אזרחי שגור, ההרגשה היא שמערכת החוק והמשפט קרסו ולא מעניקים לאזרחים ולאזרחיות את ההגנה שהם זכאים להם. המצב הוא כפי שהפילוסוף הצרפתי סארטר אמר פעם "לעתים , הגיהנום הוא הזולת" . בוואקום החנוכי והתקשורתי שנוצר ועסוק במלל ריקני ודיווחים חסרי תוחלת וללא פעולה משמעותית של מערכת החנוך השלטונית מהווה תערוכה זו אבן דרך חשובה וראי מצולק למצבו של כל פרט דחוי ופגוע ולמצבה של החברה הזועקים לתקון.

מירי פסוב אמנית רב תחומית, תושבת רמות השבים, מציגה עבודה מסכמת מצב ודרך. הדימוי העוצמתי של מערך מתמוטט דמוי דרגוע וגרם מדרגות קורס הוא השיקוף של דרכה הפתלתלה. בהיותה ילדה צעירה עלתה מרומניה וכשהוצגה בפני כיתתה לבושה במחצלות וקישוטים מקוריים, זכתה למקהלה של ליגלוג וצחוק שאיפסו את בטחונה העצמי כליל. את חינוכה קבלה במסגרות חלופיות תוך שהיא נושאת בתוכה את הצלקת של ה"עולה החנונית" שלא ראויה להערכה. מירי סיימה את לימודיה בכבוד ופנה לחיי בוגרת המחפשת את דרכה בעיסוק, מלאכת יד ויצירה מזדמנת. תחנה חשובה בחייה היתה אי קבלתה לבית ספר בצלאל מה שהוכיח לה שגם מוסד אמנותי פתוח לכאורה אינו פתוח לשונות החורגת מכללי התקן שלו. זה לא מנע ממנה מלהקים מונומנטים עירוניים ולהשתתף בתערוכות אמנות הציור ועבודות רדי מייד שיצרה ביטאו את הספונטניות שלה ושמחת חיים שלא נפגמה למרות הפגיעה בדימויה. בדרך השתלמה אצל מורים ומנחים ידועי שם להשלמת יידע שחסר לה להמשך דרכה. בתקופת הקורונה שפגעה בקהילת האמנים ובתערוכות שנועדו להיפתח התמקדה בביתה, חצרה והסביבה בהם מצא כר נרחב לקידום יכולות הציור והפיסול שלה. כשהיא משוקמת אך לא שוכחת את צלקות העבר, הביאה לתערוכה את מיטב עבודתה בעת האחרונה. העוצמה והיכולת להביע את תכולתה הפנימית, להתבונן בה ולהציג אותה היא מתנה שהעניקה לעצמה ולנו.

רותי גל , בת 66 תושבת הוד השרון עוסקת באמנות הקווילט. אמנות זו המבוססת על תפירה וחבור טלאים דורשת סבלנות בבצוע הרעיון, תכנון ניסוי וטעייה עד לבניית הדימוי הרצוי – בלשון המעטה מדובר בטיפוח. רותי גל שעסקה בעבר בשילוח בינלאומי התפנתה לאחר התאלמנותה לטפח שכבות חלשות באמצעות אמנות. המגע עם אוכלוסיה טעונה הכוונה מכל הגילאים והמגדרים נתנה לה מבט לעומק על הצורך בטיפוח וחזוק של אלה אשר חלק מהם לא זכו לכך בעבר. רותי גל גרה בעבר בווינה באוסטריה שם למדה להוקיר אמנות. היא השתלמה בלימודי ערב במלאכות יד מגוונות, תפירה, ריקמה, קליעת סלים, עבודות אמייל ותכשיטנות, כל אלה תחומים של עשייה ויצירת מוצרים תלת מימדיים ומועילים. המיומנות שרכשה בתחומים אלו הביאה אותה להתמקד בקווילט מאחר והבד הוא חומר רך יותר, בר עיבוד , חיתוך ושינוי באופן מגוון וצבעיו בלתי מוגבלים במגווניהם. בבדי הקווילט נוצקים תכנון וחמלה גם יחד, יצירה ואמירה. העבודה המוצגת מתארת כמטפורה את החמניות שגדלו ללא השקייה ולבלובם חסר צבעי שמחה, פריחה ומימוש. חוסר זה מבטא בעיניה את מצבו של כל אדם ואישה שלא קיבלו תשומת לב ראויה וטיפוח הולם ונשללה מהם צמיחה מבורכת . שלילת הצמיחה והשמחה הם עצב שאינו שונה ממי שקבלו תנאים הולמים לצמיחה ונתקלו באלימות מילולית, גופנית או דחייה ששללה מהם את זכותם לחיות את חייהם עלפי רצונם ויכולתם. העבודה משדרת קמילה על רקע צבעוניות שאינה מושגת. אמירתה של רותי גל היא חברתית וערכית ופונה בקריאה להימנע מניכור ושלילת זכות התפתחות וחיים ראויים מכל אחד ואחת.

העבודה של חגית מויאל באה ממקום מנצח, חגית מויאל תושבת רעננה נולדה לתוך קפוח מן הטבע, היא נולדה חירשת. למזלה, הוריה איתרו זאת בגיל שנתיים ומאז אמה ליוותה אותה בדרכה במאמץ לשלב אותה בכל מסגרת חנוכית אפשרית לרבות בשרות הצבאי. כך הקנתה לה מקום שווה וטבעי בין עמיתיה השומעים. המאמץ להשתלב היה כרוך בויתורים מצד אחד ובהעצמת חוש הראייה והאינטואיציה מצד שני. העצמת התוכן הוויזואלי הניב תובנות שהן ייחודיות לה וגם סייעו לה כשלמדה טיפול באמנות והפכה למטפלת באמנות בהמשך. צבעים וצורות קבלו אצלה עוצמה ודיוק שמיצו את הניראות ונתנו לה תוכן חדש שמוקרן על העבודה המוצגת בתערוכה. כשהחלה לצייר עבור עצמה, החלה לשוחח עם כאביה, הצלקות והחסכים שהוקרבו לצורך ההישרדות וההשתלבות בחברה. הציור עשה אותה חופשיה לבטא את עצמה ועולמה בשיח ללא מלים והציורים שהעלתה על הבד היו המלל והסיפור שביטאה. העבודה חידתית ולירית, יש בה את תחושת היחידות בתוך השפע הכאוטי של מציאות וקיום ייחודי בתוכה. עברה לא היה שזור אלימות וקיפוח מכוון אך היא חוותה אי שוויון מולד ואת הצורך לתקן אותו. הצלחתה לקיים חיים מלאים בהקמת משפחה עבודה ויצירה מעידה שתמיכה מלווה וקבלת עצמית היא המזור לנחיתות יחסית שהמגבלה גרמה ובעזרתה בנתה כלים להעצמתה. העבודה המוצגת שזורה בצבעי שמחה, חיות ואופטימיות צומחת .היא מהווה אבן דרך המעידה שאין להשלים עם מגבלה מקפחת וניתן להמירה להצלחה ואושר.

אלינה אנדרסון תושבת העיר צפת ואם לארבעה עוסקת מאז צעירותה באמנות. היא גדלה במשפחה שוחרת אמנות והיתה עדה לקרוב משפחה שנולד עם מחלת ניוון שרירים מצייר בשכיבה על הגב. כל אלה החדירו בה את הערך של תיאור המציאות האישית באמצעים אמנותיים וליצירה שלא לשם רווח אלא כעסוק שגור ומרפא. אלינה אנדרסון הושפעה מאמנים סוריאליסטיים אשר הביאו דימויים משולי הזמן והדמיון כמו דאלי הספרדי, אשר (ESHER) ההולנדי ומגריט הבלגי. בעבודותיה נתנה ביטוי בין היתר למצוקת האשה במצבה החברתי וכתוצאה מכך האישי וזאת באמצעים ודימויים מגוונים אשר אינם מוצגים בתערוכה זו. בעבודותיה הרחיבה את מנעד הצבעים והדימויים ע"י שמוש בציור ובנוסף בתוכנת פוטושופ לעיבוד דיגיטלי. להעשרת יכולותיה למדה בין היתר בשנים 1994-5 במכון אבני, מאוחר יותר במכללת כנרת במסלול מדריך בכיר באומנות. בשנת 2018 גרפיקה ממוחשבת במכללת mbc חצור, ולאחרונה ב -2021 במכללת פרוג איור דיגיטלי. הכלים שלמדה שיכללו את יכולת הביטוי והייצוג של נושאים שחפצה לבטא ולהוציא לאור. העבודה המוצגת היא דוגמית משלל עבודות בנושא התגובה של הפרט לאלימות כלפיו, בין אם פיזית, או מילולית. הדימוי האנושי קיפודי מתאר את התגובה המתגוננת הראשונית של התכנסות והצגת החלקים הפוגעניים ומגינים על התוך הרך. אותו חלק פנימי שטעון טיפוח, אמונה עצמית ואהבה לא יהיה זקוק למגננה הדוקרנית אילו קיבל את הטפוח והתמיכה הדרושים מאדם, הורה, מורה ועמית אוהד. אלינה אנדרסון למדה בין היתר בנוסף ללא קשר לעסוקה באמנות בשנים 2014-17 לתואר B.A במדעי החברה פסיכולוגיה וחינוך מיוחד של בר אילן ( שלוחת צפת). לימודים אלה השלימו וחיזקו את היידע הפנימי שהיה בה לגבי הדרך הנכונה לשמירת נפשם הרכה של ילדים ומתבגרים מפני תגובה מתכנסת ועוינת ואבדן האמון בעצמם ובסביבה ולהעצים את יכולתם לעמוד ברשות עצמם בכל מבחן. הדימוי שבחרה להציג מהווה מטאפורה יצירתית וממחישה מנגנון הישרדות של התכנסות ושתיקה ששורה אצל נשים וילדים בשכבות רבות בחברה הישראלית.

ניקיטה בן עמי , צורפת לשעבר ואמנית ציור בהווה מציגה עבודה שמסכמת את עמדתה מול הטרדות, השפלות, הצעות מגונות ועוד שחוותה מאז עלייתה לארץ. הדימוי המדמם משדר חוזק פנימי, התרכזות בתחושות הפנימיות, ונחישות על אף מצבו. יש בו מסר של מלחמה פסיבית, העדר כניעה, אי ויתור והמתנה לשעת כושר לחזור לזירה. הדימוי מתאר נכוחה את אישיותה של האמנית שהיתה גם מדריכת ירי באקדח וחדורת רוח לחימה. ניקיטה בן עמי עלתה לארץ מאוזבקיסטן. כאן השתלמה בצורפות ופעלה בתום זה כ 20 שנה באזור נווה צדק ובמרכז תל אביב. מגיפות הקורונה סגרה גם את דלתות עסקה ועברה לדור בקדימה בבית פרטי בו פתחה גלרייה בזעיר אנפין ומקום מפגש לאמנים ושוחרי אמנות. ניקיטה בן עמי החלה לצייר בסגנון אבסטרקט אינטואיטיבי ולהפתעתה זכתה להצלחה רבה ובפרס בחו"ל. היותה אינדיבידואליסטית בחייה מעצב את דרכה ונושאי עבודתה מלאים אנרגיה, תנועה ואמירה מתריסה. ניקיטה בן עמי היא אשה ששרדה את מעגלי האלימות החברתית והמילוkית,בין היתר שמרה על כוחה ועצמאותה לחיות את חייה כפי שבחרה וברוח חיובית ואופטימית.

העבודה של איסנה מאירוביץ, אמנית, מורה לאמנות ואוצרת, מכה ישר בבטן אולם אין היא מבטאת את ההוויה הקיומית של האמנית. הדמות שהחיים גדמו אותה כמו אובדן אישי שחוותה עומדת על רגל אחת בשיווי משקל, מה שמבטא את תחושתה של מאירוביץ שחוותה הישרדות קיומית מוצלחת של אלמנה ואם לשני בנים מוצלחים. הבסיס מתאר המסה כמו של נר המתארת את הקורוזיה של הזמן ושל המתחים הנפשיים והרגשיים שחלים בחייו של אדם כל עוד הם מאירים, הגולגולת שבכותרת הדימוי אינה של דמות מתה אלא של המחשבה שהמוות הוא בלתי צפוי ונמצא מעבר לפינה וכל רגע עשוי להתבטא. מוות אינו רק של הגוף אלא גם של ציפיות, תקוות ותמימות שמאפיינים צליינים מתחילים במסעם למשמעות החיים. איסנה מאירוביץ ילידת וילנה בליטא הושפעה מהאמנות הקלסית כמודל אך התאימה אותה לצרכיה. בין היתר עסקה גם בציור ובעוד טכניקות יצירה. הכלל שעמד מול עיניה היה שאין כללים ומגבלות וכל חומר ודרך העשויים לבטא את רגשותיה ותובנות שלה ברגע נתון יותאמו לכך וייעשו סיפורה ושיריה גם יחד. גישתה חובקת עולם ומאחר ועיסוקיה נגעו בכל תחומה היצירה האמנותית כולל אוצרות, יכלה מאירוביץ להעביר את נסיונה מעסוק אחד למשנהו ולהעשיר את שניהם, ובכל מקרה ללא מחסומים של ביטוי ומבלי לרצות את המתבוננים בעבודות. בין היתר יצרה מיצבים פיסוליים, קבלה פרס הצטיינות בבצלאל על מיצב לזכרו של אייל גרמן ז'ל והציגה סדרות של עבודות פיסול, ציור ואף צילום. שאיפתה היא לסוע יותר בעולם הגדול ולהיחשף לגורמי גירוי נוספים וחיוביים שיביא מזור וגם העשרה לעולמה הפנימי שעומד על שתי רגליים בשיווי משקל מאוזן ועדין גם יחד

אמנים ואמניות המציגים עבודות בנוסף הם: ציפי אגרט, סו אלה, תמר אלט, מרים בורג, רות ביטון, יהודית ברזני, אירית גרוסמן ביבר, דורית גיתאי, רותי גל, אפי גמליאלי, מיכל דרור, אורה טננבאום, יוליה כהן, עשירה לוי, איסנה מאירוביץ, אופירה סמולסקי, גיל פארי, אסתר פומרניץ, ילנה פלקובסקי, לורה פנחס, מרי פארי, עליזה צאפל, אריאלה שגיא, שחר שדרין, נירית שחר, זהבה נטר.

אוצרות התערוכה: שלי רשקס ונילי ויצטום

התערוכה תוצג עד 30.11.2021

ראיין כתב וערך יואל אמת חבר איגוד העתונאים במגזר האקדמי. © כל הזכויות שמורות