ביום שישי ה- 3.1.2020 בצהריים תיפתח התערוכה באוצרות של שולי בריסקין יוצרת רב תחומית בפוטו-תראפיה, שירה וצילום. התערוכה נוגעת בשני נושאים קוטביים אך מחוברים, החיבור לשורשים וחיבורם לקבוע, למקום ולמקור זהותנו ומאידך לשאיפה להמראה לגבולות האפשרי והזמן, למוזה ולחופש.
מקבץ של 12אמנים מציג מנעד עבודות מהרגישה ועדינה מצוירת על ניירות וקנווסים ועד פיסול מסיבי הנאבק בכוח המשיכה כלפי מעלה. הדיאלוג של האמנים עם השייכות לארציות ולרוח יוצר מגוון עשיר של דימויים וגירויים שכל אחד מהם קבל נוכחות נבדלת וייחודית מיתר היצירות. מהם רואיינו באופן רנדומלי ארבעה בלבד עקב קוצר היריעה והזמן ומבלי לגרוע מערכם של יתר האמנים הראויים
.
האמנית סופי כהן סקלי מטיילת בין מקורות השראתה. היא סוקרת את המסע שלה בין שורשיה המולדים בקזבלנקה והמשכם לאחר מכן בישראל ובין פגישתה עם שורשיה התרבותיים שנבטו בצרפת עת שהיתה במסע גילוי עצמי לאחר שרותה הצבאי. המפגש עם התרבות האירופאית הביא אותה ללמוד למשך שנה אחת בבי"ס לציורי קיר בדרום מערב צרפת. בהמשך מצאה עצמה עוסקת באמנות כעיסוק בלעדי. אולם שעון הזמן שהחל לפעום בגיל 50 הסיט את תשומת ליבה למסע תיעוד חקר זהותה ושורשיה. בשנים האחרונות יצרה את הסדרה "נוודית" המתארת את היותה נעה בין ישראל וצרפת ושאיפתה לשייכות וביטחון מול הרצון לחופש הביטוי ומגבלות הזמן והמקום. השורשים בציוריה נאחזים בקרקע ובאוויר, הם יונקים וצומחים לכל הכיוונים ומשדרים תזוזות ומאבקים.
באחד מציוריה מונצח העימות בין הסטטי והדינמי על ידי ענף המגיח מבין הסלעים אל השמיים. הציורים שלה נעשים על גבי נייר ממוחזר וקל לקיפול כמו מזוודות הנסיעה המביאות אותה מיבשת אחת לשנייה . הקלילות והאמורפיות של הציורים הם חלק מהמסר שלה לפי השייכות של האדם נמצאת בתוכו בכל מקום בו יבחר להיות ולחיות. סופי משתמשת בחומרים באופן שהוא חסר אבחנה, נייר, גרפיט, פסטל, מיץ אקריליק וגם שקיות תה. היא 'פוסעת' על גבול הרדי-מייד אך נותרת בגבולות היצירה הקלסית. עבודותיה הן תיעוד לדרך אישית, אוטודידקטית המשמרת את הדואליות בחייה, ואת מאבקה להכיל את הקצוות שלהן בשלמות והשלמה.
אמן הפיסול חן וינקלר נוגע בזמן באמצעות עבודות השואבות מניסיונו הרב כפסל מונומנטים. חן נולד כדור שלישי לסתתים ולעיבוד אבן, לזה נולד ונועד. נכון להיום מוצגים ברחבי תבל כ 170 אנדרטאות ופסלי זכרון לאירועים היסטוריים אותם פיסל והציב. המגע התמידי בהנצחה גיבש את גישתו לפיה המוות הוא חד פעמי אך ההנצחה נשארת לתמיד למען החיים. עבודותיו מביאות לצופה את ניצחון החיים יותר מאשר את השכול ואת נצחיות המוזה על זמניות החיים הארציים..
בתערוכה מציג וינקלר בין היתר מאובן של עץ בגיל של אלפי שנים. המאובן הנו מזכרת מעבר קדום על קיום חיים בן אלפי שנים שנותר כעדות נצחית. וינקלר צייר עליו עלים והפכו למיצג המחייה את העבר הקדום למיצב הווייה עכשווי. הפסל "עוף החול" המסמל את ההיוולדות מחדש מהמוות בנוי מאבן טופ גדולה, חצץ, טופ ומאבנים מאובנות של עץ קדום, מתחבר לעבר קולקטיבי של העם היהודי, תחיית הציונות ותקומת המדינה. והאמן חווה התחדשות מתמדת ביצירת עבודותיו ושל אהבת החיים שמוצאת דרכו את ביטויה. העבודות מתחברות למסר של התערוכה בנגיעתן באדמה.. בשורשינו ובמה שמעל להם.
אמנית הציור בחול אילנה יהב מספרת את סיפוריה באמצעות חומר אמורפי מצוי שגור מובן מאליו, החול. היא עושה זאת על גבי שולחן חול מואר, עליו היא פועלת בידים חשופות, המרגישות וחוות בתהליך של יצירה רגעית ומתחלפת כמו מעמדי החיים עצמם. בתערוכה זו היא מציגה מספר עבודות שצוירו בחול ובסופו של תהליך הונצחו על גבי פרספקס .
הדיאלוג של יהב עם החול החל בגיל צעיר, שעה שפסעה על חוף ים חיפה בדרכה לבית הספר. היא שרבטה בחול צורות ודימויים והמתינה שהים 'יעבד' אותם בגליו וישאיר את סימניו על השרבוט או שיסחף אותו ללא השארת סימן כלשהו. המשחק עם החול והים חידד את תפיסתה לגבי היות החול חומר גלם ידידותי, נוח לעבוד ומבטא במיידיות את רגשותיה וחוויותיה. הדרך לעיבוד חוויות על גבי שולחן חול היתה מובנת מאליה. היא החלה לצייר בחול והתפרסמה. כיום יש לה עשרות מליוני צופים ברחבי תבל. אמנים רבים הלכו בעקבותיה, ולעצמה היא יצרה דרך ביטוי חדשה שאינה זקוקה למנטורים וסטודיו מקובל כשיגרה
.
ביצירתה התהליך הוא החשוב כי הוא ההשתתפות של היוצרת ביצירה, שינויה ועיבודה באותו רגע עד לסיומה וביטולה, כפי שהים עשה לשרבוטים שלה וכפי שהזמן עושה לחוויותינו. רק צילומן נשאר כעדות לתהליך שהוא חד פעמי ובלתי הפיך. אילנה יהב נגעה באמנות באמצעות לימודיה כמורה לאמנות, ועיסוקה בפרסום. עבודותיה הם אפוס חיים שנכתב כסיפורים קצרים הנשמרים כדפי זכרון של כאב, ה תמודדות וחיים עשירים. הם כתובים ברוך, חמלה ותשוקה למגע בלתי אמצעי שאינו תלוי בדבר, מלבד ההיגד שנובע ממנו שהוא הקשר על האמנית עם עצמה ואהבתה לחיים..
הציירת אניטה ארבע נוגעת בעברה כתב להורים שעלו מתוניס ועבור את חבלי הגיור התרבותי. בביתה הדל באמצעים למדה ליצור צרופים וציורים מקרטונים, דיקטים, וחומרים אקראיים. באמצעות שימוש בידיה בלבד עברה התנסות ראשונית ומכוננת שתלווה אותה ליתרת חייה תוך שהיא לומדת לסמוך על עצמה ולבטא כל התרחשות וחיווי רגשי בחומר מידי. מסלול אוטודידקטי זה לא פסח את התנסותה בחוג לציור בבית תרבות בנתניה אליו נקלעה באקראי בעת שרות הצבאי. שם לראשונה ראתה אנשים מציירים עם מכחול. היא התקבלה לחוג לאלתר לאחר שציירה דוגמא אך פרשה ממנו לאחר שני שיעורים בלבד. היא חזרה לשם לאחר חצי שנה עם תערוכת יחיד שלה והדהימה את סביבתה.
במקביל, נישאה וגידלה משפחה ואף פתחה וניהלה בנתניה בית ספר לציור במשך 20 שנה. לאחר מכן התפנתה לעצמה בלבד, חווה ויוצרת באופן מתמיד ומניב. כל עשור היא מתמקדת בנושאים אליהם התחברה באותה עת, המדינה, אנשיה, התחייה הציונית, וגם במוצאה ומשפחתה.
בתערוכה זו אניטה עושה מסע לעברה, לנשיותה ולפשטות החיים שהשאירה מאחור. הנשים עטופות בדים רכים מבצעות פעולות בסיסיות ומועילות. דמויותיה שופעות אצילות ונתינה, תכונות שהן עלות בעיני האמנית שחוברת לחוזקות המעניקות כוח ללא התבטלות . אניטה ארבע סוגרת מעגל חיים ומסכמת את שייכותה לעבר שממנו צמחה להיות מה שהיא היום אמנית גאה הוקירה את מוצאה ומורשתה..
בתערוכה מציגים אמנים נוספים עבודות הראויות להערכה: הציירת אביטל אוחנה, אדוארד אלמשי אמן ציור ופיסול דיגיטלי, אורית וינברג פיסול בברזל, אודליה אלחנני אמנית רב תחומית, אלון כהן סקלי – צילום , ביאנקה תגור ציור, ליליה שושן – ציור ופטר גרוזברג – ציור אמפרסיוניסטי עכשווי
התערוכה תוצג בין התאריכים 2/1/2020 ועד 14/1/2020 'על האגם' ברעננה
אוצרת שולי בריסקין