ביום שישי ה- 1.3.19 בצהריים תיפתח בבית קנדינוף ביפו התערוכה "כחול כחול".
זו תערוכת עזבונה המרתק של אמנית ייחודית ונחבאת אל הכלים שנחשפת לצבור הרחב עתה. העבודות הן הקרנה ישירה של החיוויים שחוותה בילדותה והתהוו להיגד אמנותי. עדה ז"ל היתה בת יחידה להורים ניצולי שואה חייתה בין השנים 1952 ועד 2018. היא נולדה ברומניה שם גדלה ללא אביה שנאסר במשפט פוליטי למאסר עולם וחוותה חוסר אב. בגיל 12 עלתה לארץ עם אמה וסבתה. הן הובאו לגור בדימונה שהייתה פריפריה מוזנחת באותה תקופה. עדה שהייתה ילדה מבריקה בשכלה, מה שקידם אותה בעתיד כמתמטיקאית ומתכננת, חוותה את מגבלת האפשרויות לצמוח ולהשכיל כראוי. מול חומות המחסור והמצוקה כשלא יכלה לממש את עצמה החלה לחלום את עצמה ואת האפשרויות שהשתוקקה להם. .
עדה החלה לדמיין ולחלום את המקומות ששאפה להיות בהם את החוויות שרצתה לחוות, את היכולות שביקשה לשייך לעצמה ואת האנשים שביקשה לפגוש ולהכיר – חלומות אלו היו ידידיה ומקור נחמה. במסעות הנפש והחקר יצאה מהמציאות הכובלת אל חופש המחשבה ואל עולמות נטולי גבולות ואיווי העתיד ואל מקומות שהכירה רק מספרים וסיפורים ושל תשוקות סמויות. תקופה זו והיכולות שלה לתייר בעולם הדימיון נצרבו בה ושירתו אותה בעתיד כשהחלה לצייר. בינתיים החלה ללמוד בבי"ס סן סימון בירושלים בהמשך שרתה בצה"ל,למדה באוניברסיטה והפכה לסטודנטית מצטיינת למתמטיקה.
בשלב זה אביה זכה להשתחרר ממאסרו ולקבל דירה בתל אביב כאסיר ציון, שם הכירה את הכרך והאפשרויות שחלמה עליהם כל הזמן החלו להתגשם. גילוי יכולותיה המקצועיים איפשר לה להתקדם בעבודתה בבנק לאומי וזכתה להכרה והוקרה רבים. היא נודעה כמי שלא הולכת בתלם, מחדשת ומחפשת דרכים לחדש ולהתחדש כצורך בסיסי שנוצר כנגד שנות המצוקה והאפשרויות המצומצמות שכבלו את שנותיה המוקדמות. בהמשך הקימה משפחה איתנה והפכה לאם לשני בנים ובת ובהמשך אף לסבתא.
במקביל לחיים המסודרים שהקימה החלה לצייר כשהיא משלבת השתלמויות מקצועיות עם גישה אוטודידקטית, גם כאן המטרה הייתה לחדש, לגלות ולהעלות את מסעות הנפש שלה על הבד. היא קיבלה את השראתה מאמנים פורצי דרך ולא בחלה בתקופות המוקדמות שלהם כמודל, למשל התקופה הקדם קוביסטית של פיקאסו מאד השפיעה עליה. בתקופה מסוימת כאשר בעלה עבד בקנדה זכתה ללמוד במונטריאול באוניברסיטת מקגיל והשתלמה בלימודי אמנות מתקדמת באופן מסודר ומקיף ובמקביל פיתחה את סגנונה האישי.
עדה היתה אמנית ביתית ואהבה לצייר בסלון במרחב הביתי ולא בסטודיו. התקופות בהן ציירה היו אקראיות לאחריהן היו תקופת של מנוחה . הנושאים שבחרה היו אקלקטיים, טבע, חברה, דימיון אירוטי או פורטרטים שהיו אבני דרך וחלונות לנפשה. הפנטזיה בעיקר האירוטית תפסה מקום נכבד ודרכה נתנה דרור לריגשותיה, דימיונה ומאווייה. לעיתים אף מימשה חלומות כדי לבדוק את גבולות הדמיון מול המציאות, ומעל לכל שמרה על משפחתה והזוגיות שלה כנמל בית. תאבונה להכיר אנשים היה רב, כל אדם היה מקור לחיווי ולהעשרה, והצורך שלה למלא את החסר לא פג.
יש בעבודות שלה ובעיקר בפורטרטים אהבה לאדם כפי שהוא, כפי שנראה בציור של סבתה.
ציורי הפנטזיה שלה נעים בין הנאיבי ללירי. הצבעים שהשתמשה בהם היו חלק מהשפה התיאורית שלה ומלל העומד בפני עצמו כאבני בניין בתכנית כוללת. יש בעבודותיה משחק רב בניואנסים של צבע אחד, חום עם תת גווני חום, כחול עם מגווני כחול ותכלת והם יצרו היגד שמגלה ומסתיר אומר אך גם חד חידה, וקורא למתבונן לחוות ולפרש . בשלב מסוים של חייה יצרה עבודות בשחור לבן כהיגד דיכוטומי שניסתה להעשיר אותו בתת גוונים של שחור ואפור.הדימויים שציירה מייצגות את השאלה האם אכן קורה מה שאנו רואים או שאנו מדמיינים שאנו רואים, ומה ריאלי ומה אבסורדי כמו דמות הליצן העצוב לבוש חצאית של רקדנית. היה בהן חיזור אחר העולם האירוטי והחשיפה הגופנית והנפשית שעירום מביא עמו לחווה אותה. העבודות שלה הן התכתבות עם התשוקה לאהבה.
הקווים בעבודותיה יוצרים תיחום בין האמיתי לחלומי והשאלה העולה היא האם החלום אינו מציאות?האם שאיפות וחלימה אינן חלק אמיתי שנחווה כמו העולם החומרי והתחושתי.
עיזבונה של עדה ויסברג הוא אסופה מקורית ומרגשת של אמנית אקסטרנית שעבודותיה נשארו בחובן. ניתנת עתה ההזדמנות לחוות את איכויותיה כמודל לכל יוצר ויוצרת היוצרים מחוץ לממסד האמנותי ולהיווכח שניתן לפרוח וליצור גם מחוץ למסגרות של הגלריות המסורתיות .
בית קנדינוף ממוקם ברחוב הצורפים 14 ביפו באזור אקזוטי ביפו, והביקור בו הוא חוויה משלימה.
התערוכה תתקיים מ 1.3.2019 ועד 21.3.2019
אוצרת התערוכה שולי בריסקין- ארז.