החל מתאריך 12.9.2020 מוצ"ש, מוצגות בגלריה עבודות "שני קירות אמניות" המביאות עבודות אחרונות של שתי אמניות המקבילות בעיסוקן ביש והעכשווי הקיים מבעד למסך הניראות המטעה ומתעתעת.
אילנה שניידר מציגה 'רוחות פלסטלינה', עבודות על גבי רקע אחיד כתפאורה של ההתרחשות. הדימויים נעשו מפלסטלינה ,הנוחה לעיבוד בצבע מונוכרומטי, הינם מרובדים , תלת מימדיים ובמצבי חשיפה של פגיעות וחולשה. אילנה שניידר עוסקת בחקר הסבל הטבוע באדם מאז שיצאה מעולם של מובנות מאליה וכפי שאמרה בריאיון, מתקופה בה לדידה "הקרמבו היה קרמבו" ותו לא. לעומת תקופת ילדות ונערות מקובלים ומהנים, עמד הרקע של הוריה כניצולי שואה כחידה טעונה פשר האירועים שעברו חרגו מכל חוויה מוכרת וקיומו של עולם הסבל החל להיחקר על ידה לרבות היבטיו שהם האנשים, הבעתם, שפת גופם והתדר ששידרו, בין אם השלמה ובין אם התמודדות.
אילנה שניידר פוסעת בשביל חקר הסבל כדרך לחוות אותו באמצעות הזולת בין היתר בשיחות עם אנשים שחוו אירועים מכוננים וגם בחקר גורלם באמצעות אסטרולוגיה סינית אותה למדה . מביתה הביאה את היצירתיות שספגה מאמה שלמדה בפולין עיצוב טקסטיל ומאביה שהיה מסגר יצירתי שנים כרבות. פטירתו היוותה עוד תחנה בהבנה שהחיים הגלויים הם רק קליפה של תהליכים נעלמים מהעין. היא למדה עיצוב בשלוחת הטכניון בתל אביב והמשיכה להשתלם בסדנאות אצל אמנים ידועים. בהמשך החלה ליצור בחומרים וטכניקות שבחרה והשתתפה בתערוכות בישראל ובחו"ל, בתערוכות יחיד וקבוצתיות
העבודות בתערוכה זו הינן אסיף של התבוננות ממושכת ובוגרת בצלקות הפנימיות של כל אדם כשהן מוחצנות ומעובדות כדמויות חלום שבאות והולכות. חלקן מעוות, קטוע, יש המגוננות ויש הנחבאות מהסכנה, יש העוטות מסיכה ויש המסירות אותה. כולן פליטי הזמן המעבד את חייהן כפסטלינה ממנה הן עשויות ושבויות בה עד סופן. מבטה של אילנה שניידר בסבל אינו נגרע משמחת החיים שלה טבולה במשפחה שגידלה וחיי חקר. היא שואפת להבין את החוקים הסמויים המביאים אותנו לאן שאנו מגיעים, ואת ה"כשלים" וה"החמצות" לכאורה, שנועדו לכוון אותנו ליעדינו הסמוי עד שיתגלה והוא המימוש שהקוסמוס ייעד לנו.
רוז בר-נור מציגה עבודות משורטטות בקווים הנדסיים, כהד של הכשרתה הטכנית. הצורות האורבניות המוצגות הינן תפאורה להתיחסות לבני אנוש על התנהגותם, סודותיהם ומעשיהם אשר הינם הנושא בו האמנית התעניינה בחודשי הסגר האחרונים. כנושא משנה חקרה את המקום הבטוח לכאורה האמור להכיל אותם בשעות מצוקה, הבית.
רוז בר נור נולדה בעיר לבוב שבברית המועצות ושהתפרקה למדינות, נושא שאף הוא נמצא ברקע חוויותיה. כבר בגיל הגן גילתה את הקסם שבאחיזת עיפרון והרחש שהוא משמיע כשהעבירה אות ועל נייר. בילדותה החלה לצייר בגני הילדים, הקירות היו מלאים בציורי אגדות עם רוסיות. הקסם של האמנות דבק בה ואז החליטה להיות ציירת. חלומה אף סייע לה בעת שעלתה לארץ עם הוריה בגיל 13. בהעדר ידיעת העברית, יצרה קשר שם תלמידי כתתה באמצעות ציור דמויות שביקשו. הציוד התגלה לה לכלי מקשר, מבאר ומתאר והתערה בחוויית נעוריה.
לאחר לימודים ב"תלמה ילין" המשיכה ללמוד מקצוע "מעשי" והופנתה ללמוד שרטוט מכונות. במקביל למדה במכון לאמנות בבת ים. ציור שציירה בתחרות ארצית לכישרונות צעירים הביא אותה לפרס ראשון והוקרה בכישרונה. לאחר סיום לימודיה בתיכון פנתה ללימודי עיצוב ואדריכלות, שניהם עוסקים בשילוב בין המועיל והאסתטי. מכאן הדרך הייתה קצרה לעסוק באמנות לשמה, היא השתתפה בתערוכות קבוצתיות, בארץ ותערוכת יחיד בעין הוד. בשנים האחרונות הפנתה יותר זמן לאמנות, ומתייחסת לסביבה האורבנית , לדרים בה, וגם לציפורים כמושאים שואפי חופש ונאבקים עליו כל אחד בסביבתו, בביתו שלו.
מניסיונה האישי, הגדרת החופש אינה פשוטה והיא יחסית, והשאיפה לחופש בחירה והחלטה נדרשת להשגה. גם מסלולי הלימוד שהוריה בחרו לה והשתלבו בעבודתה היו מאולצים, כך גם בחירות אחרות שעשתה בחייה ולימדו אותה שהמקום הפנימי בו אנו נמצאים הוא הבית הבית האמתי בו אנו שוכנים ועליו יש לשמור. מאז פרוץ המגפה, מושג הבית קיבל אצלה משמעות מוגברת. החשיפה לחדשות במדיה, הידיעות על אלימות במשפחה, גירושין, בדידותם ופגיעותם של קשישים נטושים, פטירות שפצעו משפחות, הראו שהבית לא תמיד מבצר. בחמלה היא כוללת בציוריה הומור וגם נקודות אור כמו הזדמנות להתפתות אישית במסגרת הבידוד, קשר חדש עם שכנים ובני משפחה ושל הסגור בביתו עם עצמו ועולמו. יש בהתבוננות שלה אופטימיות מאופקת וגם סקרנות האם היונה הנאבקת על מקומה על ההר, תצליח לשרוד, האם המחבר החשמלי הצף עדיין ונגרף במי השיטפון, האם ישרוד ויחזור להתחבר למקורותיו,
ראיין וכתב יואל אמת – חבר אגוד העיתונאים במגזר האקדמי