במוזיאון חיפה מוצגת תערוכה רבת אמנים, סגנונות ועבודות מכל תחום אמנות ידוע. ציורים קלסיים, קולאז'ם, פיסול אקספרסיבי, עבודות וידיאו, צילומים ושילובים שלהם התארים תופעה תרבותית עכשווית. העבודות המתפרשות על פני כשלוש קומות, מתארות תהליך חברתי, פוליטי, כלכלי ותרבותי העובר על חברת השפע, שמתנהגת כאילו כל יום Black Friday. אחת העבודות המרשימות היא "דביר" המתארת דגם של מכונית רולס-רויס מוזהבת עם זרועות נשיאה, כמו ארון הקודש שבני ישראל נשאו במדבר כסמל סטטוס מקודש, העבודה מדגישה את היות הדחף לסטטוס גורם מניע העומד מאחורי צריכת ראווה.
עבודת וידאו במעבר מקומת הקרקע לקומה שנייה מתארת את מדף הקניות הסטנדרטי של מוצרי חלב מכל סוג על מדפי סופרמרקט טיפוסי. העבודה מתארת את הפארסה לפיה המדף מראה תחרות לכאורה בין מוצרים שעה שכולם יוצרו ע"י אותו יצרן מוכר, תופעה האופיינית למשק בישראל. מוסיקת הרקע הלקוחה מהסרט הנבואי "התפוז המכני" המתאר אלימות לשמה, נותן את הרקע ל"אונס" הקולקטיבי שהצרכן עובר במסע קניותיו ע"י מונופולים רבי כוח. האמירה הפוליטית ברורה, הכוח והכסף חוברים יחד נגד הצרכן הבודד.
האמנית גלינה בלייך מתארת בעבודת "יום הולדת בארץ הקודש" בסדרת צלומים מעובדים כיצד חוף ים הפך לבית קברות של שאריות הפסולת וכיצד הסביבה הופכת קורבן לגחמת ההתענגות חסרת גבולות ורסן. האמנית נעמי מנדל בסדרת תמונות של אבטיח ארוז בשקית ניילון, מתארת באופן רב משמעי פרי של הטבע כלוא בשקית שקופה, כעובר בשלייתו, שניהם יהפכו לפסולת ולמחיר שייגבה מהסביבה בהמשך. האיום המוקרן מהעבודה הנו נרמז וסמוי ומכך כוחו של הדימוי. דמות של אשה עטופה בניילון משדרת את היותה של האשה מוצר מתכלה אשר דימוייה מוגש כמוצר עם חיי מדף קצובים.
האמנית וננה בוריאן בעבודתה "הבשורה" מתארת בפרפראזה את העבודה הידועה על לידתו של ישו כדמות המחזיקה בדחילו ליטרת בשר מהאטליז על רקע פקק של "קוקה קולה" כרגע של קדושה על מזבח הצריכה והספוק הרגעי. הדימוי מוזיל את המיתוס של העבודה והמסר שלה אל פעולת חולין קיומית כמו שכל ערך מוזל ומתמסחר בזמננו. בקומה השנייה מוצגת עבודה מרשימה הכוללת פחיות של חמוצים מתויגות בתוויות של אייקונים פוליטיים כמו בגין, הרצל, ועוד בצד צלום של מוצרי צריכה. המיצג ממחיש את הצריכה האובססיבית של דימויי מנהיג שכל פרט צורך לפי רצונו והיותם מושא לסגידה כמו בהיסטריה של מבצעי סוף עונה בקניונים.
העבודה "עבד" של אייל אסולין מתארת גבר טובע בערימה של שרשראות זהב כמושא לתאווה ומטרה וכקרבן לתאווה לחומר וזוהר כוזב. לעומתם האמן אולף קולמן מתאר בסדרת ציורי אופניים משורטטים כציור ילדים את המכשיר שהוא אנטי תזה לשפע של חומר ופאר. הוא מסיייר ברחבי העיר ומתאר פינות של עליבות, עוני ופשטות בהם האופניים מככבים כאנטי גיבור לתרבות השפע, וההצעה לחלופה לו, ללא הילה ופאר, ואת הדמויות המתחברות אליהן.
לסיכום התערוכה סוקרת את כל רבדי ושלבי הצריכה חסרת האבחנה המייצרת שפע של שאריות למיחזור , חברה שגם האדם בה הפך לבר מיחזור ומשמש אמצעי הנעה בכלכלה של מונופולים המנווטים אותו לספוק רגעי בר חלוף ולמשמעות הקיומית של תרבות זו. העבודות משדרות כמסר משתמע שהדרך הנכונה להשתחרר מהשעבוד לעגל הזהב האופף אותנו הינה על ידי איפוק, אי היסחפות על ידי הפרסומות וחנוך לחיים מידתיים בתחום הצריכה שיביאו בעקבותיהם מידתיות אנושית וחברתית. התערוכה תתקיים גם ברבעון הראשון של שנת 2019.
תודותי לסיור של המדריכה אסתר ויינשטיין והסבריה המאלפים.
אוצרת התערוכה סווטלנה ריינגולד