בגלריית ZUZU באזור התעשייה בעמק חפר מתקיימת תערוכה של אמנים ישראליים ממקומות ושיוכים מגוונים ומביאה דיון אמנותי חזותי בנושא ה"אל- ביתי" במשמעות מקומית אקטואלית מאד. המונח מזוהה עם האפל הסמוי והבלתי זהותי הקיים בפרט, באומה ובקבוצה חברתית. המושג מקביל ל"צל" שהפסיכואנליטיקאי קרל יונג תאר בכתביו ואשר שוכן במרתפי התודעה של הפרט ושל תרבות אנושית בכלל . אותו "צל" כשהוא מגיח מסוגל להאפיל את האור על קיומם הפיזי והזהותי גם יחד. בשולי הדיון קיים ייצוג לדרך בה תודעה מתעדת עבר והתנסות, מעבדת אותם לחיווי ואתוס אישי וחברתי. בחברה הישראלית בה כל ישראלי שני מגדיר עצמו לפי מוצאו, עדתו, תרבותם של הוריו ומאכלים כמאפייני עבר ומגדר -הדיון בריקמת השייכות השבירה הוא מאד רלוונטי ומתחבר להגדרת זהות אישית וקולקטיבית המחפשת את מקומה וצידוקה בהווה טעון מחלוקות.
בועז לניר מצלם 50 שנה במהלכן תעד מאות ארועים לאומיים וצבוריים. הוריו היו ממייסדי קיבוץ שער העמקים ונושאי רוח החלוציות. עם השנים מצא לנכון לתעד את חברי הקבוץ אשר אט אט נעלמו מחייו. בזמנו הפרטי פעל ללא ליאות לצלמם במקומות שבחר מזווית אישית שלו. עם הזמן נוכח כי העבודות שצילם שונות מהזכרון אליו התכוון. הדמויות לא שידרו חלוציות וחזון, לא היתה בהם שמחה מופגנת ולא הירואיות. היתה בהם סתמיות חסרת זיקה למקום ולעיסוק, העדר תחושת ייעוד ושמחה. התנוחות גבלו בגרוטסקיות והכלים שהחזיקו יצאו מפרופורציית המעמד. בצלום נראה זוג העמלים לאחר כריתת עצים ולא נטיעה שלהם, סורגי הברזל שמאחוריהם נראים כשל בית סוהר ובגדיהם כבגדי אסיר. אטמי האוזניים מונעים מהם להקשיב לרחשי הסביבה ובולי העץ נראים כגוויות של עצים שנכחדו. יש בצילום זה סוג של פארסה של מצב שלא קיים והעדר משמעות ושיוך. הם משדרים משהו סתמי בלתי מובן שקיים במיצג כטוען את נוכחותו בעוצמה. כצלם היה בועז לניר עד להרבה מעמדים שמאחוריהם נוסחו אמיתות אחרות, והניראות התועמלנית שלהן היתה פארסה בפני עצמה, עמה הוא משתף אותנו.
בפרספקטיבה של הזמן נוצר הצורך לתעד רשמים ועבר מחדש, ליצור "נוסטלגיה חדשה" מזווית ראייה עכשווית. יש בעבודות נופך של געגוע עם פרידה מחיוויים שנועד לתיוק בתחתית הקלסר לפני שתינתן בהם הצצה אחרונה. בעבודה נוספת שערכה נצבע קיר של בית, שולחן וריהוט בחצרו בצבעים מונוכרומטיים וציורי צל של עצים שאינם, כשפת חלום המתארת חוויה אך לא ממשות. יש בעבודה מעין שאלה מהו הזכרון, האם מה שארע או מה שהאמנית הוסיפה לו ואיך היינו רוצים לחוות אותו עכשו. הדיון במהות הזכרון וערכו הוא לגיטימי ואישי ומביא את המתבונן להבין שזכרונותיו הן בחירתו האישית והדרך שלו לקבלן להכילן ולבטאן.
אפרת קליפשטיין מציגה עבודות מ"מסעות" שונים שהן כעין רמזים לחידתיות ורב משמעותיות שהיא מוצאת בטבע ובתופעותיו כולל תוצרי ידי אדם. העבודות המוצגות נראות כסיגנלים של מצבים שבמקור הם שונים מהניראות שלהם. קווי מתאר של גלגלי רכב בחול נוצקו בחומר והתגבשו. הנגטיב שהתקבל הינו תוצר חדש שאינו מעיד על המקור ומתחבר אסוציאטיבית עם עולם החי, הצומח וסולמיות אינסופית של דרכים. המוטות שהיו במקור של מטאטאים עברו שילוב חדש ההופך אותם לסמלי טקסיות מסתורית ודימוי טעון פשר. הפשטות לכאורה של הדימויים אינה מקטינה את הגירוי והסקרנות שהם מעוררים. הרמז הגלום בהם הוא שאף דבר אינו מובן מאליו ולכל חפץ ומצב יש אח תאום ניגודי או משלים וחורג מציפייה רגילה. העבודות מלמדות את אלה שמחפשים דרכים חדשות לביטוי אמנותי כי לעיתים בחפצים שתחת ידינו טמונה בשורה חדשה ומסע מרתק.
התערוכה תוצג עד ה 30.10.2021
אוצרת: רותם ריטוב
ראיין ערך וכתב: יואל אמת חבר איגוד העתונאים במגזר האקדמי . © כל הזכויות שמורות