הנפש היא מהות פנימית חיה המתפתחת אצל הילד כשמאפשרים לה ונחבאת ומתכנסת בעת מכאוב או איום. הילד עובר אילוף חברתי ומחונך למטרות החברה והתועלת. בתהליך זה הנפש מורחקת מקידמת החוויה לטובת החשיבה הרציונלית. האדם מתפתח באלוצים אלו מנוכר לעצמו וזקוק לחזוק ואהבה תמידיים. מיכל רובנס גדלה בתנאים שהותירו לה נפש פעילה מתבוננת ומדברת באופן חופשי וישיר על פחדים ותכנים מאיימים והפכה אותה לאמנית ייחודית בתכני ודרכי ההבעה.
היא גדלה בקיבוץ גרופית בערבה הדרומית עם חמשה אחים עם הורים רחבי לב והכלה חסרת אבחנה לגבי השונות והחריגות של ילדיהם. כתושבי חוץ שנקלטו בחברה הקיבוצית גדלה מיכל עם תחושת שייכות חזקה לבית ולקבוץ אך גם הרגישה את היותם יחידה נפרדת מיתר המשפחות, תחושת השוני הקיים בין בני אדם באותו מקום ומטרה התעצמה עם השנים לכל היבט של הקיום. נפשה של מיכל הבחינה בכך שהמציאות ובנויה רבדים רבים אשר רובם לא ידועים, חלקם מתגלים והיא אינה מובנת מאליה.
תחושת ההליכה על הסף וקיומו של הבלתי ידוע מעבר למציאות הנגלית לעין היוותה כעין איום שיש להתמודד עמו מראש בידיעה שהוא קיים. סיפורים של דורות קודמים על אבדן פגיעה ושכול גם הם נגעו בפנימיות הבלתי מעובדת שלה שעיבדה אותם לדימויים האפלים המאפיינים את יצירתה. תגובתה כאדם וכאמנית היתה לאיום וכאב פוטנציאלי שהם חלק מהקיום השוטף ובידיעה זו החשש עבר עיבוד והכלה. היא מתארת את הפגיעות והמחשכים בנפשה באותה טבעיות שאמנים אחרים מציירים נופים. ציוריה נראים כציורים של ילדים, הסגנון פיגורטיבי טבול ריאליזם נאיבי, לא מהוקצע, לא מתוחכם והטכניקה שלה יסודית ומאופקת. הדימויים של ילדות מדממות ופצועות אינן מלוות בהכרח בהבעת כאב. יש ניגודיות בתוכן הנראה לעין ובין ההבעות של הדימויים.
העירום והפגיעות הינן מטפורה כיוון שמיכל לא הייתה ילדה מנוצלת או פגועה. המצבים שציירה ראי לשקיפות של הנפש שלה הקולטת ללא סינון ושיפוט את המידע על איומי הקיום ואי הוודאות שאנו חיים בה כטבעיים והיא מכילה אותו כשאלה ועמדה לעצם קיומם. יש בעבודות שילוב של תכנים אישיים וקולקטיביים על רקע עלית המודעות הצבורית והמחאה של מגדרים שונים על פגיעות וניצול מיני. היום בגיל 37 ואם לילד מיכל ממשיכה את דרכה בחופש בחירה מלא ומפתחת את סגנונה והרחבת הביטוי האישי שלה. בעבר סיימה את לימודי המדרשה לאמנות בבית ברל בשנת 2007 בהצטיינות וזכתה בפרס ע"ש רפי לביא, לאחרונה השתלמה בתרפיה באמנות באוניברסיטת חיפה.
מיכל מציירת בעיקר בשמן על בד בטכניקות מעורבות, הצבעים שנבחרו משקפים את האפילה והאיום הרדום וגם הסבל הקיים כצל תמיד. יש פער בין שמחת החיים שמיכל חשה ומפגינה ובין הסיגנלים האפלים שעולים מיצירותיה ומקורם באותה נפש קולטת חסרת סינון וחשה בתדרים שאנו מעדיפים להדחיק ולקשט במלל ועשייה המכסה על חרדה קיומית מתמדת. העבודות של מיכל הן שלט דרכים למי שמחפש ללמוד על האפשרות לצייר בסגנון אישי ישיר ולהתבונן במציאות הפנימית שלו לא דרך התמחות בסגנונות וטכניקות אלא בהתבוננות בנפשו ודרכה החוצה. העבודות מוצגות בתערוכת "הנפש" במוזיאון שלוש בתל אביב