בגלריית מייקלסון בתל אביב מתקייימת תערוכת יחיד של אילת רוזנברג. העבודות המוצגות בה אינן הנושא אלא המייצגות שלו שהוא דיון ברב שיח הקיים ברשתות החברתיות ומשפיע על תודעתנו. הדימויים המוצגים הינם שילובים שהושגו בדרך מקורית על ידי איסוף תגובות ושתוף לדימויים שנשלחו לנמענים שונים והתקבלו בחזרה. במובן זה העבודות הינן אשנבים להתבוננות אל תהליך של המשוב ופעולתו על מה שקורה אצל המתבונן בהן. החומר גלם שעבר עיבוד אצל הצד מגיב נדרש לעריכה ואינטגרציה אצל המקבל. המתבונן בשילוב שלהן מנוע מלדעת את הנסבות בהן הרשמים המתוארים נוצרו. התוצר הסופי הינה תגובות ששולבו בעבודות המקוריות שהאמנית שלחה לנמענים כקולאז' אסוציאטיבי טעון פשר.
האמנות הקונספטואלית אינה שמה את הדגש על חוויה אלא על מושג, רעיון, שעומד לדיון. הרעיון מוליד תגובה ביצירת דימויים בכל דרך אפשרית, כך נסלל דרכו של "הרדי מייד". הדיון הוא המטרה, אין הוא תשובה. בסיס הדיון של האמנית נוצר בקונפליקט שחוותה בתקופת לימודיה של סתירה בין הרצון לבסס קונספט ויצירות שהגתה מול אילוץ מתמיד להמציא את עצמה מחדש וליצור נושאים שעמדו על סדר היום של לימודיה ולא בהכרח של השראתה ורגשותיה. החוויה של אמירות שלא נאמרו עד תומן ושל חדשות שעדיין בדרך נצרבה בעבודות שעשתה. מטבע הדברים יש ניגודיות מושגית וגם ויזואלית בין העבודות, והיא קיימת בכל העמדה אפשרית שלהן זו מול זו. העבודה הנקראת "יש מאין סוף" מכילה מספר מעמדים משולבים וקטועים ובכל מצב שהיא תוצג תתקבל עבודה של סוף והמשך מיקרי ומקוטע "קולאז'י" ולא מסויים, בשלב זה נעצרתהעריכה החפוזה בהן ושל התובנה שהתקבלה מהן.
בשיחה עם האמנית תיארה את השאלות שהיא שואלת את עצמה בעת שהיא מציירת או עובדת על עבודה כלשהי, מי יתבונן ובהן ואיך יגיב? האם ניתן לקבל תשובה ממתבונן אנונימי ולשלבה בעבודה שיצרה? האם תתקבל תובנה ומודעות ברורה לפנייתה או שעדיין המשמעות תישאר עלומה? קיימת בגישתה זו רגישות לדעתו של הצד המתבונן כצל סמוי שסוקר את עבודותיה, כדימוי של ביקורת עצמית פנימית ששואלת עצמה האם העבודות אמינות? האם משקפות עמדה מגובשת ושלמה? היש עוד משהו שלא חשבה עליה יודעת וחשוב שתדע? התהייה העצמית באמינות יצירתה היא שלב המוביל לדיון של האמנית האם תאשר את הנאותות של אמירתה והאם היא תלויה בשילוב לא מעובד של תגובה עליה.
העבודה הדואלית של אידיליה משפחתית ממחישה יותר מכל את ההבדל בין מסר ותגובה אליו, בין זכרון של פרט אחד מול הזכרון של פרט אחר. ניגודיות זו שהיא רבת מימדים כמספר בני האדם שורה גם בדיאלוגים הקיימים בכל מדיה ואתר ויוצרים את האלבום האינסופי המכונה "תרבות" אנושית. בחינת השונות ואיחוד ביניהן היא האמירה של אילת רוזנברג. על פי האמנית יש לאחד את ריבוי ההבדלים הקיימים בהתייחסות לנושא כלשהו לשיח משותף ומאוחד שהוא האמת הקיומית מאחורי השונות הרב גוונית הקיימת בין כל הפרטים. יש בדרכה של האמנית המלצה לשיתוף הרמוני בין המשתתפים בתגובות מעשירות בעידן בו הרשתות החברתיות וההצפה האנדרואידית של תגובות מעמידים במבחן כל אמת נטענת, היגד ואמירה.
אוצרת: ענבר גולדברג
גלרייה מייקלסון: רח' אברהם שטרן 4 תל אביב
ראיין כתב וערך: יואל אמת – חבר איגוד העתונאים בסקטור האקדמי. © כל הזכויות שמורות
תערוכה מיוחדת – עבודותיה של האמנית אילת רוזנברג מאד מעניינות, הכתבה מציגה בצורה חדה וטובה את דרך עבודתה והתלבטויותיה של אמנית בסוגה הקונספטואלית.
תהליך התגובות לא הסתיים בשלב התלייה של התערוכה, ארבע עבודות זכו לתגובות נוספות באמצעות מציאות רבודה שניתן לראות כשמתבוננים בעבודות באמצעות אפליקציה ייעודית.
קראתי בעניין רב את הסקירה המעניינת על תערוכתה של אילת רוזנברג. עבודותיה הן ללא ספק דרך יצירתית לקבל משוב ופתרון דרך שימוש באסוציאציות של הצופה. בדומה לפתרון חלומות באמצעות מעקב אחר האסוציאציות שכל פרט מהחלום מעלה לתודעה עד אשר אסוציאציות אלו מתחברות ביניהן ומובילות להבנת מקור החלום ופירושו. כך גם כאן, חיבור המשוב של אוסף מגיבים, שלהם אסוציאציות שונות, תורם ליצירה הסופית. גם אם כביכול הדיון הוא המטרה ולא התשובה כפי שניסחת זאת כה יפה.
אישית הזדהיתי מאוד עם הקונפליקט שחוותה האמנית בתקופת לימודיה. סטודנטים לאומנות לא מעטים מרגישים אומללים כשהם נאלצים ליצור לא בהכרח בהתאם להשראתם ורגשותיהם, לעתים הפוך מנטייתם הטבעית ולכן רבים מהם נשברים וחדלים ליצור. רק אלה שהם איתנים דיים והאומנות היא בדמם יצליחו ליצור עבודות מקוריות ומיוחדות או בלי לימודים פורמליים כלל או למרות הלימודים הפורמליים.