בתאריך 4.7.2019 נפתחה בתיאטרון הסימטה ביפו, תערוכת ביכורים של הציירת והמעצבת גרפית נטע ויצטום. שם התערוכה " FACE TIME" מעיד על שורשי הדימויים ונושאי עבודותיה. השם נשמע כעין פרפרזה לתופעה החברתית המובהקת ביותר שפרצה לחברה העכשווית, תופעת הפייסבוק ואפליקציות תקשורת נלוות כמו המסנג'ר, היוטיוב ועוד. העבודות שצוירו בשמן באופן מוקפד ובסגנון המתכתב עם סגנון הפופ-ארט ופוזל לקוביסטי, עשויות מקטעים דמויי תשבץ כקולאז' צבעוני מרהיב. דימויי פני אדם הזרועים בהן עסוקות בהפרחת בועות, חלקן מתבונן במבט מנוכר וחסר שמחה זה בזה כמבקשות קשר. בחלקן הדמות בתנוחה מדיטטיבית. התחושה היא של טקס חברתי שכלליו כובלים את המשתתפים בו בחוקים סמויים. המקור לדימויים אלה נעוץ באמנית, עיסוקה ועמדתה למצב האישי והחברתי בעידן ההיפר דיגיטלי.
אדריכלים ומעצבים גרפיים הינם בעלי כושר יצירתי בין היתר גרפי וחזותי, אשר רתמו את משאביהם היצירתיים למשימות מקצועית ועסקיות, תכנון אדריכלי, תיוג, תדמית ופרסום. אצל חלק מהם הצורך בביטוי נוסף פרץ את גבולות העיסוק, והם עברו לעסוק במקביל גם באמנות לשמה ולעתים נישבו בה כליל. היכולת והצורך לאמור אמירה אישית שהיו חזקים והמטענים שאצרו בתוכם התעצבו דרכם לעבודות בסגנונות ומדיות שונות ששמרו על מקורותיהם כאשר אמירתם נשארה אקטואלית ואוניברסלית.
נטע ויצטום באה ממגזר המעצבים גרפיים כשמאחוריה שנות ציור רבות ולימודים במכללת שנקר האמנים שמהן שאבה השראה היו פורצי דרך למיניהם, פיקאסו, וואן גוך, וגם פרידה קאלו המהווה דוגמא של פורצת דרך על אף נכותה וקשייה. היא פועלת בעידן של דור הדורש ספוק והישג מיידי אולם היא אישית חוננה בנטייה להתבונן מן הצד, על אנשים, על יחסיהם, ועל הקורה אתם וגם עם עצמה. המציאות בעיניה מפורקת לחלקיה האלמנטריים ומורכבת מחדש בפאזל התובנות האישי שלה שאותו היא מטביעה בצבעים עזים ומשתלבים בדימויים המתוחמים כל אחד במרקם צבעיו..
צפייה זו הביאה אותה לתובנה כי בעידננו הרווי מידע מכל סוג וקשר טכנולוגי הפרט עדיין נותר עם צורך בסיסי לקשר אנושי, אמפתיה, חברות אמיתית וכנות. אולם במציאות קיים ניכור, מרחק רגשי בין הפרטים המתכתבים במדיות השונות. במרחב זה הפרט נוטה להפריח בלונים, בועות של דימוי של "הכל בסדר", השאלה "מה קורה" אינה אמיתית, היא תחליף של הברכה "שלום" ומעידה על זיוף של קירבה כפי שהפייסבוק מזייף קהילתיות אמיתית. הפרט עדיין חייב להכיל את מצוקתו, העדר קשר תקין שלו עם עצמו והעדר קשר תקין עם זולת שאכפת לו ממנו. בעבודות נראות דמויות שניתן להבחין בשונות זהותם המינית, עולמם הפנימי, והיותן באמת עם עצמם. תאור הדימויים מבוטאים כחלקי פאזל מעצים את תחושת המורכבות הפנימית שלהן והאי וודאות שיש היום במצב של תקשורת יתר שאינה היכרות אמיתית ולא קירבה אמיתית. האדם לדידה ו בנוי מחלקים אותם ניתן לסדר ולשייך בכמה דרכים ובמשחקי תדמית שגם היא בועה. הדיוקנאות הן ראי שניתן לראות בו את אותה מורכבות של גוונים ורבדים שנפש האדם מורכבת מהן.
נטע ויצטום חיה חיים מלאי יצירה, פעילה בספורט הריצה ומרתונים וזוגיות חדשה פניה להישגים ועשייה אישית ומקצועית. שאיפתה היא למצוא יישומים שימושיים לעבודותיה וגם להמשיך את דרכה האמנותית.. בדרכה זו היא ניזונה משני העולמות גם יחד, ממרחב המוזה ויכולת ההתבוננות הטבעית שלה וגם מתחושת הארציות המעשית. שתיהן מאפשרות לה מבט חומל ומפוקח על המציאות האנושית, כולל על שלה אישית. סגנונה המאחד בין המדיה הדיגיטלית ומצב האדם מעיד כי לשפה האמנותית ניתן לשזור שוב ושוב מנגינות חדשות.
התערוכה תינעל ב- 30.7.2019. תיאטרון הסימטה שוכן ברח' מזל דגים 8 בתל אביב יפו.
את התערוכה אצרה נטע בעזרת אמה האוצרת נילי ויצטום
אחראית יח"צ – מיכל סדן