בתאריך 6.6.19 נפתחה חגיגית התערוכה בגלריה לעיצוב עכשווי "פריסקופ" בשתל אביב. התערוכה נקראת "פאולוניה" על שם עץ "הקיסרית" שמוצאו מסין ושימש חומר גלם עיקרי בהן, מציגה עבודות מזן אחר. באוקיינוס העד של האמנות שטים אינסוף אמנים ודימויים בכלי שיט שיצרו. היו ששטו עם רוחות הזמן במפרשי הקנבס והמכחולים, חלקם אלתרו את כליהם כ"רדימייד" לאמצעים הכפופים לחוקים וחומרים אקראיים. היו שעצרו בדרכם וחיפשו חומרים ומשמעויות חדשות למסעם עיבדו אותם והשיטו עצמם לאופקים אישיים חדשים, העבודות בתערוכה הן פרי אותה דרך.
אתי גדיש תושבת כפר-הים שבגבעת אולגה הינה אמנית מולדת שבמהלך עיסוקיה היומיומיים כולל לימודי מוסיקה בתחילה, חשה שציור הוא מרחב הביטוי והקיום שלה. עמו התמידה ומיסדה את לימודיה המקדמיים בציור ויישמה אותם בהכשרתה לעבודתה האמנותית. בדרך השיגה תואר שני בחינוך לאמנות M art "בברטון הול קולג' – אוניברסיטת לידס", סיימה את המדרשה לאמנות ברמת השרון בשנת 1983 וגם לימדה בה. בהמשך עסקה בפרויקטים קהילתיים אמנותיים, בסרטים ובכתבות וידאו בנושאים חברתיים לערוץ הכבלים והשתתפה והציגה בתערוכות רבות. במקביל יצרה ופעלה בסטודיו הפרטי שלה והעמיקה את ביטוי חוויותיה ורישומן. בעבודותיה המקדמיות התמקדה בסגנון מינימליסטי פיגורטיבי, דייקה ושאפה לתאר את האיזון והשיווי משקל העדין והפגיע של החיים. היא בחרה בנושאים כמו תאור של נבילת פרחים. בן תיארה את יופיו של החומר הנמצא בתהליך כליה שלו אופי צורני ייחודי כאשר החומר שואף אל מרכיביו הראשוניים. הציורים תארו את הנבילה כחלק מהחיים ולא כסיומם. לציורים היו אפקט תרפויטי בקבלת העדר פחד מהסופיות של הדברים, ושל יחסים ופרידות. וך חוותה את הרגעת המחשבות וההשלמה המביאה את האדם אל השקט הפנימי שפועם בו מתחת לרעש של השאיפות ועשייה. התהליך איפשר לך להתחבר לכאב שלא הובע ולא קיבל את מקומו ליד השמחה והצמיחה.
במקביל חוותה אירועים אישיים מכוננים, פרידה אישית ובשלב מסוים טפול בהורים שנזקקו לעזרתה עד הפרידה הבלתי נמנעת מהם. אירועים אלו הגבירו וחידדו את תחושת הפגיעות של מסעה האישי ואת הצורך לבטא זאת באמצעי שונה מבד הקנבס הדו-מימדי. חיפוש זה הקביל לשאיפתה לחוות את מרחב החיים מחדש ובאופן שונה. היא חיפשה כלי ביטוי לקולות וצלילים שלא נשמעו בצבעי הקנבס.
בשלב זה חשה צורך לעבוד עם חומר ודימוי תלת מימדי. החלה לחפש חומרים נוחים לעיבוד. ניסתה לעבוד עם איטונג וחלקי עצים. היא ליקטה שאריות ולמדה פיסול בעץ, עברה דרך בית ספר לנגרות וחוותה את נוחות העץ שהוא חומר חי ונוח לעיבוד. ככל שהמשיכה הבינה שהיא זקוקה לעץ קל , נוח לעיבוד אך לא יקר כעץ הבלזה. כך נקלעה למטע של עץ הפאולוניה שגידל חקלאי. היא הוקסמה מהעץ והיותו חלול עם חלל פנימי המחבר בין הקרקע והאוויר והחלה לפסל עמו.
בתערוכה מוצגות סירות שונות, במצבי חיווי וצבירה אנרגטית שונים. הסמליות של הסירה היא רחבה. החל מהיותה כלי לפתיחת אופקים להגיע אל הלא ידוע, היותה אמצעי לנטישת נמל המבטחים הידוע אל מרחבי חיפוש וגילוי חדשים גם אם יש סכנות בצי. ביטוי לשאיפה להשגת בטחון חדש גם אם כרוך בניווט מתמיד בין גלי שאיפות ודילמות בקשר לזהות מגדרית ובחירות אישיות. בחלק מהתערוכה הסירות מוצגות לגובה כטוטמים של שבט קדום. המופלא הוא שחריצי עץ הפאולוניה הן מן הטבע והאמנית רק איירה את שפות החריצים כפולחן לאיבר המין הנקבי.
הפגיעות לגלי הזמן הקבילה לתנודתיות של החיים הרגשיים. מעל לכל היות הסירה כלי של תקווה למשהו חדש וגואל שיחייה את השאיפה להתחדשות והתגלמות לטוב יותר. הסירות עובדו בוואריאציות שונות. החל מסירה זעירה נושאת בית, אחרת נשענת על חוטים חדים ומטים עם כל רוח. כל אחת מייצגת הלך רוח ומחשבה על מקומו השביר של הבטחון היחסי מול תנודות החיים ומשבריהם . גודלם של המוצגים נותן את התחושה שמדובר בעבודה דמוית צעצוע, אבל האם צעצועים לא השיטו אותנו אל מרחבי חלל והדמיון כשהיינו ילדים ואמיתיים?
העבודות הינן הזדמנות לחוות אותם רגעים מחדש ואת האינסופיות של ים הדמיון אשר לו אין גבולות ואותו אנו נוטשים בשלב מסוים של חיינו הבוגרים לטובת התכליתיות המעשית וממנו הותרנו רק תקווה וחלום.
גלריית "פריסקופ" ששמה מעיד שהיא צופה מעומקי תובנה אל אופקים חדשים, מקדישה את חללה הקטן יחסית לאמנות מינימליסטית שאינה זקוקה לחללים גדולים כדי לבטא את אמירתה וייחודה ובזאת היא מאפשרת לאמנות ואמנים שאינם במיינסטרים לקבל נוכחות ולשתף את שוחרי האמנות בחוויה חדשה שאינה שגורה ואמצעי ביטוי שמעידים שכללי הדקדוק של האמנות יכולים להיכתב ולהתנסח מחדש למרחבי ביטוי חדשים.
אוצרת את התערוכה טל רואי דה לנגה
התערוכה תתקיים עד לתאריך 6.7.2019 . הגלריה נמצאת ברחוב בן יהודה 176 תל אביב
לאתר הפייסבוק של האמנית יש להקליד: Eti gadish de lange