רחובות הנפש – תערוכה של משיפז ארבל

בבית ההורים ליהדות הולנד בהרצליה – תיפתח בחנוכה תערוכת יחיד ראשונה של משיפז ארבל, אמנית אוטודידקטית המציירת בסגנון אימפרסיבי. משיפז ארבל עברה דרך ארוכה עד שהגיעה לשלב בו האמנות תופסת מקום מרכזי בחייה. חייה החלו במשפחה קשת יום שחוותה הישרדות ברמה היומיומית וללא חנוך לערכי תרבות ולימוד. עם התבגרותה נישאה ובהמשך התגרשה וגידלה את ילדיה לבדה. לעיסוקה האישי השתלמה ועסקה כנטורופתית מוסמכת לחיבור גוף נפש במשך כ- 25 שנים, עשתה תואר BA  באוניברסיטת תל אביב בתחום חינוך וגאוגרפיה . כמו כן השתלמה בתזונה טבעית ותוספי תזונה בין היתר למטרת טפול ייעוץ לאנשים לחיבור בין גוף ונפש והתנהלות נכונה עם ערכם העצמי והכללי חברתי. הייעוץ והידע שהעבירה פעלו גם עליה כמחפשת את החיבור הנכון עם עצמה, משאלותיה הגנוזות וייעודה. מפגש מקרי עם כירולוג ידוע פתח לה פתח לעולם שלא חוותה עדיין, עולם הציור. מאז היא צועדת במשעולי יצירה חדשים, לומדת ומפתחת את ביטוייה האישיים.

ציוריה מבטאים את לבלוב חייה והשמחה של גילוי האמנות כמדריכה לסיוריה ברחובות הנפש . דימויים וסמלים מופיעים ביצירותיה כאותות מעולמה הפנימי. חלומות של תקווה ממומשת, שמחה והכלה. העבודות מאירות עיניים וטבועות בהתרשמות פורצת המטביעה את חותמה עליהן. הדימויים מעובדים לחוויה אישית באופן פיגורטיבי ואף אבסטרקטי. הציורים צוירו בצבעים מאירי עיניים כשואפים להכיל את מירב תחום החוויה המתוארת בהם. בסדרת האגרטלים יש הצהרת פריחה ולבלוב ובצדה רמז לוויתורים הכרחיים שנעשו בדרך. הגיוון של העבודות מעיד על השבילים הרבים בהם האמנית צועדת בהתנסותה החדשה, ובהם היא מבקשת למצוא נופי נפש חדשים.

סגנונה של משיפז הוא חופשי, אין היא מגבילה את עצמה בטכניקה, ,נושא וכללים מקובלים, האמנות שלה ספונטנית ונושאי ציוריה הם מגוונים, גם אישיים וגם חברתיים. בחלק משבילי ההתנסות שלה היא נוגעת בסגנון הנאיבי, שאינו בשל לכאורה. אלה עבודות המנסות לגעת בשורש החוויה ולא ליצור עיבוד בוגר המכסה על ידי ציור מודע את שורש ההתנסות אליה האמנית חותרת .

חלק מהעבודות מוקדש לשחזור חוויות ילדות ונעורים, תום הילדות מתואר בחוף ים ריק ומתקניו בסוף העונה, כשאין מתרחצים ורק זוג אנונימי צועד על המזח ליהנות מהנוף, הריקנות של המרחב והמתקנים הריקים רוחשים געגוע לחוויות הבסיסיות של משחק, נדנוד וריצה במרחב שהן המשחקים החינמיים לילדים שאין להם צעצועים ובהם נוצרו רגעי שמחה וניתוק מהמצוקה הקיומית.

גיוון הנושאים ועיסוקם בעבר ובהווה מעיד על תחייה של חוויות שלא עובדו ונדרשו לחיווי ועיבודם להכלה והשלמה ופיוס עם מטענם הרגשי וחיבורם לזהות מחוברת עם עצמה, מודעת ופתוחה לחוות כל התנסות חדשה כגאולה הכרחית לרגשות וחוויות שחיכו לתורן לצאת לאור ולהאיר לאמנית את עולמה ולאחרים גם יחד.

ראיין כתב וערך – יואל אמת -חבר איגוד העיתונאים במגזר האקדמי.

©  כל הזכויות שמורות