ביום שישי ה 4.6.2021 תיפתח הצגתן של 4 תערוכות שונות במקובץ. מתוכן שניים הן "קיר אמן" באוצרות של רוני ראובן, אמן, מנטור, אוצר ומפתח את הסדנה לאמנות למרכז אזורי לאמנות. התערוכות מביאות מגוון אקלקטי ומעשיר המכסה מרחבי ביטוי שונים ומגוונים. ניתן לעמוד על ההיקף והגוון רק בצפייה ישירה. סקירה זו תתייחס לחלק של העבודות ושל מספר אמנים.
"ההנאה שבשקט" הינו שם קיר האמן" סיון כהן המוצג באוצרות של חניתה אליצור. אמנותה נוגעת במרחבי החלום והטרנסצנדנטיות. הדימויים של סיון כהן מבצבצים בעלטת החוסר וודאות והאינסוף המפתיע באפשרויותיו. הציורים אינם של אובייקטים ריאליסטיים, הם רק מרמזים עליהם, ההתבוננות של סיון כהן היא מעבר לצורה ולחומר, אל המקור האמורפי שלו, האנרגטי ונשמתי. החומר לדידה הוא שיקוף של משהו הנמצא מעל לו ויצר אותו, את אותו "משהו" היא מנסה להמחיש באמצעות הערטילאיות שלו והיותו חסר הגדרה. העבודות בודקות מצב זה בו האי וודאות לממשות של האובייקט הוא המצב הנכון כי הוודאות הינה יחסית, תלויה באמצעי התצפית ובזמן שבוצעה. סיון כהן חוקרת נושא זה שנים, ופירותיה הם ציורים שאינם שייכים לאף זרם מוגדר. סגנונה טובל בין הסוריאליזם והריאליזם הפנטסטי ומביא את הצופה למקומות שאינו זוכה להגיע אליהם בדמיונו. קיר האמן הינה הזדמנות להתבונן בתוך עולם פנימי וייחודי הנכתב בסמלים כביוגרפיה טמירה שהיא עולמה הבלעדי של האמנית.
האמנים אנג'יל כליף ושי אביבי מציגים בצוותא עבודות תחת השם "בעיני נשקפים הנופים". השם מעיד על נופי הנפש של כל אחד מהאמנים, שהם גם זוג בחייהם הפרטיים. הנופים הניבטים לצופה הם שונים ומגוונים והשפעת הרגש שלהם שונה זה מזה ובאה ממקום אחר .
שי אביבי מוגדר כאימפרסיוניסט עכשווי. פעילותו הינה מחוץ לסטודיו, בנוף , בטבע ובדרכים אליו. טכניקת הציור תחת כפת השמיים קיבלה תנופה מחודשת ואמנים המתחברים לדרך הישנה של יצירת טבע בטבע, יוצאים לחוצות כדי לתאר את האור המלטף את הנוף וצובע אותו בצבעים משתנים ומתגוונים. הציור שמייצג את שי אביבי מתעד מצב קיומי. נוף חולי מדברי מוכה סחף עליו נותרה פסגה עטורת צמחיה מלבלבת. בסביבתה איים של צמחיית מדבר שנותרה על קצות דיונות ובאופק הרים צחיחים למראה. נוף ציורי זה מתאר את מקומו של האמן בשלב חייו הנוכחי. שי אביבי צמח כאמן לאחר התמודדות במאבק רפואי בו נצח ושרד כצמח במדבר ובנה חיים חדשים ויצירתיים. יש בעבודותיו שקט של המתנה וחיפוש למשהו נוסף. הצמחייה בציוריו היא סוג החיים היחיד שקיים בהם. ציוריו מעוקרים מנוכחות של בעלי חיים, פרפרים, ציפורים ובני אדם. הנו הנוף כאילו קיים עבור עצמו בלבד. האפקט שקט ואילם . הנוף כאילו שואף להתמלא ועל אף השלמות הצורנית הוא משדר ציפייה . כאשר האמן ימצא יעוד חדש לשביליו הפנימיים תבוא ממנו צמיחה האמנותית שתמלא את בדי הציור שלו בנופך משלים ומעשיר שיפרה את דימוייו בממד רגשי חדש ומרחיב.
אנג'ל כליף , אמנית ומורה לאמנות ביבנה התנסתה בטכניקות ונושאים שונים בדרכה, בסופו של דבר כיוונה עצמה לנושאים שבחרה בהם כמבטאים נכונה עמדות רגשיות באופן אותנטי. אנג'ל כליף התמקדה בציור פורטרטים כדרך למיפוי מצב רגשי ונפשי. פני אדם הם הדימוי המתעד את שעבר על האדם וחרט את בו את סמניו. . העבודות אינן מייפות את הדיוקנאות אלה נועדו להיות היגד, פרוזה שנכתבה בצבע וקו והן מתארות סיטואציה ואת ההיגד שלה. את סיפורם של פנים האמנית מנסחת בדייקנות מתוך תחושת חובה לדייק ולא לערבב בין תחושות והמחשבות שעוטפות אותן וכדי לבודד כל אמירה באמינות. דרכה אל האמת הגלומה בעצמה הינה עבודה מרתקת ומניבה ציורי אופי ונפש בלתי שכיחים. בציור הנוכחי, שצויר לפני שנים שמשה כמודל בתו של אמן פסל חבר של האמנית, היא לכדה את ההבעה של הילדה שגרה בסמוך וממנה הפיקה את ההתרסה, הזעם והשאלה הנצחית "מדוע?" הזעם סגור באגרופה הימני ופניה תיעוד של כל צללים שילדים אינם אמורים לעבור. העבודה מתעדת את השאלות הנצחיות שיש לילדים אל עולם המבוגרים, חלקן נשארות בחביונן לא פתורות עד שהן פוגשות את הארוע הגורם להן לפרוץ. בכל אחד מאתנו ילד או ילדה שכאבם לא נפתר והוא מחפש מענה ומוצא בהעדר תשובה. דרך האמן היא הריפוי של אותן שאלות שנקלעו למבוי סתום. ברור מדוע המלה לצייר באנגלית מתחילה במלה "כאב" – קרי Pain-t . אנג'ל כליף מעצמת את המיצג לאמירה נקודתית וקולעת אליה היא מתחברת הילדה שבה שלא חדלה לשאול.
התערוכה "טעמי לשון" מציגה עבודות שונות מזוויות בלתי צפויות אודות נושא המזון, מתכוניו, מעמדו בכל דור והיותו "מוצר" צריכה המשווק באגרסיביות, תרבות הכנתו ומעמדו החברתי והתקשורתי. המושג "טעם" הוא רחב מעבר לנושא המזון, מונח טעם הוא גם סיבה והנמקה, גם קצב מוסיקלי ועוד היבטים חברתיים ותקשורתיים גלומים בו. שתי אמניות לקחו את הנושא המזון להיגדים נוספים, אחת להיבט החברתי, והשנייה לתיאור חווית ילדות .
האמנית רוז בר נור תושבת יבנה מציגה שתי עבודות בנושא: האחת – מצוירת בריאליזם וצבעים בהירים הינה על שוק מחנה יהודה בירושלים. המקום עתיר מזון לצורותיו ומסמל שפע מגוון. אולם המקום בו האמנית התמקדה הוא בדימויים של אותם בני אדם המוכנים "שקופים" אשר על פניהם אנו חולפים בלי לשים לב. אותם "שקופים" חווים מחסור, קושי בהליכה ובנגישות והעדר מימון לרכישת מזון לשובע, הם מתמקמים בשולי השוק, ממתינים לשאריות שיוכלו לאסוף ולשבוע מעט. בדידותם, חולשתם נגעו לאמנית אשר ציירה את התמונה לפני עידן הקורונה , תקופה בה הועצמו מצוקות של שוליים חלשים. התמונה הינה כתעודת עניות לחברה המתגאה בהישגי הייטק וצבא מודרני אך מזניחה חזית פנימית אנושית , אחת מני רבות, עקב העדפות שלטוניות והעדר תקציב תמיכה הולם ומשאירה אותם לחסדי צדקה וטיפול של עמותות מסייעות.
דליה חי אקו מציגה עבודה בשם "לכודה בחוט זהב" וכולל סט של עבודות, כל עבודה בגודל של 15×20 ס״מ שצוירה באקריליק, כתמי קפה וחוט זהב. העבודות נוצרו בעקבות טקס שתיית קפה טורקי שדליה חי אקו קיימה עם אמה כל בוקר לאחר שובה משהות ממושכת בארה"ב. אמה ניסתה לקרוא לה בקפה וכשמצאה גוש שחור בולט כינתה אותו ״עין הרעה״ . האמנית יצרה מדי יום עבודה שבה לכדה את העין הרעה בחוט זהב והשתחררה מהאיום הסמוי. העבודה מהווה מעין יומן פגישות מסטיות שהאמנית חוותה בקשר מגונן עם אמה.. שזירת חוט זהב היה טקס גאולה וריפוי מהכוח האפל שאמה ראתה בריטואל. טעם המפגש נותר בכתמי הדימויים האקראיים שעולים כמו "כתמי רורשך" המתעדים עולם לא מודע ומפתיע. דליה חי אקו הינה אמנית אקספרסיבית רב תחומית שיוצרת בסטודיו שלה בדרום תל אביב. עבודותיה פורצות גבולות חומר והרכביו ומבטאות מצב חוויתי רגשי כתמליל צורי וצבעוני של אמירות שלא ניתנות לניסוח מילולי גרידא.. הרכבן החומרי והצורני מעיד על חופש פנימי בבחירת דרכי הבעה ונושאיהן. בבסיסן קיימת התרסה ורצון להנכיח חוויות ואמירות אישיות שחלקן הוא אוניברסלי וקולקטיבי. כוחן בהפעלה אסוציאטיבית של המתבונן וגרימת מחשבות ורגשות כלפי החידתיות הניבטת אליו.
הסדנה לאמנות ביבנה היא משכן ראוי לאמנות ולתערוכות המוצגות בו. הוא מהווה מקום מפגש בו אמנים מהמרכז ומהפריפריה מוצאים בו במה ועידוד לכשרונם. טיפוחו הינו תופעה מבורכת המתרחבת אל סדנאות עירוניות לאמנות ברחבי הארץ. והוא מודל לחיקוי מבורך ומעודד. במדינתנו הרוויה מחלוקות תערוכות אמנות הן מקום מאחד ומעצים וראויות לעידוד ממלכתי ואישי .
ראיין כתב וערך: יואל אמת– חבר אגוד העיתונאים במגזר האקדמי.