"כֶּתֶר פלסטיק לָבָן" – תערוכה פוסט קורונה בגלריית "זוזו"

בגלריית "זוזו" לאמנות ישראלית עכשווית בעמק חפר נפתחה בתאריך 15.5.2020 תערוכה המהווה יריית פתיחה לתצוגות אמנות החוזרות לחזית התרבות שננטשה בצווי רשויות מדינה. שם התערוכה נגזר ממותג ישראלי מוכר מפעל "כתר פלסטיק" שהינו אחד מנציגי היוקרה של התעשייה הישראלית. השם מתחבר למרכיבי זהות וגאווה כמו "אל על" ומפעל "טבע", שלושתם אגב שקועים בביצה פיננסית. מרכיבי השם כתר ופלסטיק הם קוטביים ומזכירים מוצר- סמלי ישראלי אחר, " כובע טמבל". מוצר זה הורכב  מחפץ שימושי וכינוי מגוחך שאוחדו למותג זהות  שהתקשר עם התנועה החלוצית, טיולים ועבודה בשדות. שמות אלה היו ניסיון לייצר זהות המבוססת על ראשוניות, חוצפה, והומור עם שייכות.

התערוכה מקיימת דיון במותגי זהות, מיתוסים וריטואלים המהווים רכיבים באישיות הקולקטיבית של הישראלי בכלל ובמגזרים תרבותיים במיוחד ולבדוק את משקלם הסגולי, ערכם והתהליכים שעברו מאז נוצרו. חלקם נשחק ונשכח כמו מוצר אופנתי ופינו מקום לביטויים עכשוויים שונים.  למשל להיות צנחן היה פעם סמל גבריות, היום הסמל התחלף ל"משרת ביחידת עילית" או "משרת בסיירת". באופן לא מובלט הדיון מוביל לשאלה מה עלינו לאמץ ולסגל כריטואל תרבותי ואישי כדי להמשיך את הקו של פיתוח זהות אישית עם זיקה לרעיון כלל לאומי ואנושי גם יחד אך בלי להתגחך..

המיצגים, תמונות, צילומים ועבודות וידאו הם מופעים חזותיים המאפשרים דיון תוך ריחוק מספיק מהאירוע המתרחש במיצג ומתאר תהליך שהחברה ויחידיה עברו כל אחד במקומו ומועדו. המבט לעבר

הנוסטלגי מעיד של התבלותם של חלק מהסמלים עד כדי נאיביות. העיבוד האמנותי בחלק מהעבודות נא מקומי עד אירוני  עם נופך דרמטי. חלקן מתאר בין היתר שורה של טקסים  חברתיים מקובלים או חריגים כפולחנים לצריבת הזיכרון בחוויות קולקטיביות שהן דבק מאחד והפיכתן למורשת של קבוצה או מגדר.

צילם: אלון בסקינד.

האמן אלון בסקינד, מתייחס בחלק מעבודותיו למעמדים הקשורים בשירות  הצבאי שהוא כור היתוך של זהות ישראלית גברית בעיקר. אחת מהן הינה צילום של מיצב שהאמן הקים, נראה חייל כורע על רגל אחת באוהל, סביבו תרמילי פגזים ריקים  כסימבול פאלי שהתרוקן מתוכנו, מחזיק מכשיר קשר, כשהוא לבוש שכמיה בלויה ולידו שלט המזהיר מפני שדה מוקשים. הפריטים והמיצב אינם מקרינים גבריות, קרביות, או דימוי שניתן להזדהות אתו והתמונה נראית מגויסת במודע להיות פוסטר שנועד להיות מזכרת מהשירות. יש בה גיחוך ותחושת לא רלוונטיות למסר הלא אמין של קרביות לכאורה. השימוש באביזרים שפג תוקפם מפשיט את המיתוס החיילי שנשען היום יותר על שייכות  ליחידות עילית כמו השייטת ועוד.  ביטויים מעטרים כמו "יחידה מובחרת" הינן מטבע יומיומי בתקשורת שנועדו  לייחד את ערכה של שייכות למגדר ערכי.

"דם המכבים"

צילמה מיכל שכנאי

האמנית ואוצרת מיכל שכנאי תושבת קרית טבעון, מציגה בתערוכה צלומים ועבודות וידיאו העוסקים בנקודה רגישה בחברה הישראלית, קורבנות המלחמה המתמדת וטקסי ההנצחה והתרבות הנלווית להם. מיכל שכנאי בעצמה ילדה שכולה שגדלה בגיל רך בבית שכול עם אם שגידלה לבדה שתי בנות. היא חוותה את  החוסר של אביה דרך תמונות שלו וסיפורים אודותיו, ונוכחה  בטקסים הזכרון ובמחוות השנתיות של משרד הבטחון ששולח למשפחות השכולות שי סמלי חסר תועלת. הריטואליות החזרתית של הפולחן הכללי סביב הנצחת הנופלים וחדירת ערכי הגבורה והקרבת החיים שחלחלו לחינוך מגיל קטן, הם נושא טעון לדידה. היא מעבדת את חסרונו של האב ואת סמלי המיתוס של הנופלים במספר עבודות צילום ועבודת וידאו. הפרח "דם המכבים" שמנציח את דם החשמונאים מקבל אצלה עיבוד מקורי, הפרח במיצגים שלה עשוי מגבעולי צנרת מתכת ונראה כהכלאה אבסורדית. אחת העבודות מתארת חממה של פרחי "דם המכבים" כאזכור אירוני לתיעוש של הזיכרון הקולקטיבי הקשור באבידות שהחברה סבלה. העבודות אינן לועגות לתרבות הנצחת הנופלים אלא מאיר אותה בהיותה מעוטרת בסמלים וריטואלים  ליד העדר הזיכרון יום יומי למחיר שאנו משלמים כל עת בחיינו כאן ובאמונה שלנו שעל חרבנו נחייה כל העת.

האמנית איריס ברנע  חברת קיבוץ בית אלפא, מציגה עבודות וידוא המתארים מעמדים המזוהים עם התנועה הקבוצית, מפגשים , שירה קבוצתית  ומחולות שהיו דרכה  של התנועה הקיבוצית לייצר זרם תרבותי משלה המזוהה עם ייחודיות, אליטיזם חברתי ואיכות מגדרית. היא חוותה את השינויים שחלו בחברה הקבוצים שעברה ממבנה היפר סוציאליסטי מתכנס לחברה קפיטליסטית  משולבת עם ערכים שיתופיים הקולטת מועמדים מכל שכבה על פי נתונים אישיים ולא אידאולוגיים ומפשירה קרקעות לשכונות פרטיות. .

בעבודה שלה "הגנרלית" מתואר מחול ריטואלי כשל כת סמויה בה הדמויות מחוללות בסדר שהוכתב על ידי הסמכות השולטת ונצרב במחוללות ובצופים כריטואל זהות המגדיר שייכות לקבוצה. העבודה שלה ממחישה עד כמה זקוקה חברה המעוניינת ליצור גיבוש פנימי, לריטואל מאחד והמחתים את חברה בשייכות ונאמנות. במובן זה לא השתנינו מהשבטים הקדומים שהיינו פעם, רק הכלים והאביזרים השתנו ויתחלפו עם הזמן באחרים..

עושר העבודות טעון בחינה וניתן לחוותו רק במפגש אישי אתן,  המפגש מעצים את המלים והכותרות המיוחסות להן שהן דלות מול החיווי שהעבודות משרות מקרוב. התערוכה באה עם חשבון נפש בנושאים טעונים בדיוק במועד בו הרבה מאתנו עשו חשבון נפש עם עצמם בסגר של משבר הקורונה. הצמידות בין התהליכים,  האמנותי והאישי באה בעיתוי מפתיע ומעניין. וגלריית "זוזו" היא במה ראויה להציגה. בין האמנים המציגים נמנים גם שחר מרקוס ואלון בסקינד .

אוצרת התערוכה רותם ריטוב.