בתאריך 10.9.2020 , בערב תיפתח בגלריית הסדנה תערוכה משולשת באוצרות של רוני ראובן, צייר, אוצר ומורה לאמנות. התערוכה מאגדת עבודות ממגדרי גיל ומוצא שונים ומהווה דיון בנושא מהותי ומיוצג בתקופתנו רבת התהפוכות. הנושא המשותף הינו הדיון בזהות אישית והשייכות הקולקטיבית של כל אמן ואמנית, זאת כהד מוגבר מהכאוס החברתי והפוליטי העובר על החברה הישראלית ומזעזע אושיות זהות אשר היו מובנים מאליהם לכאורה, ומעלה על פני השטח סדקים שנדחקו אל שולי העבר. אורה בריל תושבת כפר הס מציגה בתערוכה שכונתה "בארות וכדים". היא נציגה מובהקת של הדיון הפנימי העובר על מי ששייכותו, זהותו ומגדרו נאלצו לעמוד במבחן הקבלה החברתי.
את השאלה בדבר שייכותה ומוצאה מתרבות פרנקופונית חוותה בגיל מאוחר יחסית ולפני שידעה שאבחנה זו קיימת כתקן מעוות שהשתרש בחברה ישראלית. אורה בריל יוצרת היום בסטודיו בקרית המלאכה בתל אביב , הינה בוגרת המכון לאמנות באורנים, ולסלי קולג", הציגה במרוצת השנים בתערוכות יחיד וקבוצתיות בישראל וברחבי תבל ופעלה בעמותות לקידום אמנות ובהוראת אמנות. למרות שהיתה חברה בתנועת נוער בה התחנכו גדולי האומה, חוותה חיים בתנועה הקבוצית ונישאה לגבר ממוצא אשכנזי היא פגשה את שאלת מוצאה והקשריו והמפגש היה מטלטל, כי המצב של היום מעלה תהיות ושאלות לכל מי שחי כאן עם רקע הורי של תרבות אחרת האם זהותו האישית והשייכות הקולקטיבית מתחברת עם הפיצול והיריבות שמתרחש עלינו
עבודותיה של אורה בריל משדרות את המצוקה העולה כיובש , ריקנות וצימאון הנלווים לבאר סתומה , כדים סדוקים. אלה משדרים את התרוקנות החיות שליוותה חיים חסרי ספקות ותחושת הצימאון הרגשי משבירת כלי האגירה ותכולתם שהם האמונה בדרך שמילאה אותה עד כה. הכד, באר הינם מייצגים אוניברסליים של הכלה, רחם, פריון וצמיחה, מעובדים במונוכרומטיות אפרוריים כשיר קינה על שבר והתרוקנות.
החומרים והמדיות המשמשים את אורה בריל כוללים ציור באקריליק על נייר רישום, קולאז', ציור ואובייקטים. לאחרונה השתמשה במצעי עבודה מזדמנים אותם מצאה זרוקים בקרית המלאכה אותם מיחזרה והחזירה לחיים חדשים, כתקווה לצמיחה מתחדשת וצומחת..
עליזה יבין, תושבת יבנה מציגה את תערוכת "על הסלק לבדו". התערוכה הינה דיון בערכו של השולי לכאורה והבאתו לתשומת לב לערכו ולנוכחותו ירק זה שהוא פרי האדמה משמש כתוסף לארוחה, צבעו העז מכתים את העוסק בו,וערכו התזונתי רב. יש בו איכות של תוסף שולי שאינו מתהדר ביופי או סטטוס מיוחד בתפריט הרגיל. תחת ידיה של עליזה יבין הוא משנה את מעמדו, מקבל יחוד ונוכחות. צורתו מעובדת לדימוי צבעוני זוהר דמוי זרע אסטרלי זוהר באדמומית, בעבודה אחרת הוא מדמם פגוע, עיבודו ההיפר ריאליסטי מדגיש את היופי של הגולמיות הבסיסית שלו. הוא עובר העצמה.
עליזה יבין, עסקה באמנות תמיד, היא למדה בשנקר עצוב טקסטיל, נחשפה למדריכי ציור מוערכים, ועברה לעסוק באמנות לשמה. בהמשך יזמה חוגי אמנות וציור במוסדות לימודיים ובתי ספר. עיסוקה היה מתובל בהעצמת נוער עם דימוי עצמי נמוך בין אם בגין מוצאם או רקע תרבותי דל. שם התחברה להיותם חומר אנושי שולי מבחינתם בחברה ולהם היא שינתה את מסלול חייהם לעבר דרך ראשית כשווים לזולתם. בראיון הטלפוני שהתקיים עמה הבהירה כי הבינה במהלך הראיון שכאומנית יש בה את הכוח לקחת את הלא אטרקטיבי, הלא מושלם ולא מזמין ולהעמיד אותו בחזית כשווה בין שווים, ראוי מעניין , מרובד ורב יופי. בזאת ביטאה את מאבקה להכרה בעבודתה הברוכה, בערכה כאמנית וכתוסף בעל ערך בעבודה החברתית שהיא מבצעת מכל הלב . העבודות המוצגות נעשו ברובן העבודות בצבעי שמן , על בד ועל נייר. יש גם עירוב של גרפיטי ושמן ושני רישומים על בד בגרפיט עליהם נמרח ציפוי לשימור.
סוגרים את המעגל שני האמנים הוותיקים דב אור-נר בציור, וזאב קרישר בפיסול. תצוגתם כונתה "ארכיאולוגיה של זהויות" . שניהם חברי קיבוץ חצור דור הנוצר את זכרונות השואה, ואלה מתחברים עם הווה כאוטי המחייה ארועים המתכתבים עם המציאות העכשווית. דב אור נר הוא אמן רב תחומי ופסל ישראלי ממגדירי האמנות הקונספטואלית הישראלית בשנות ה -70. אמירותיו נחשבו לרדיקליות, גם היום. הוא נולד בפריז, עלה לארץ לבדו ושרת בנח"ל. הוריו נספו בשואה. האוונגרד דיבר אליו והמחאה הגלומה בו התחברה לעבודותיו. עתה בגיל 92 הוא שבע קרבות ועוסק באמנות מושגית. עבודותיו הוצגו בתערוכות רבות.
בתערוכה מוצגות עבודותיו של דב אור-נר שנוצרו בהשפעת המגפה בסדרה "ידידתי, קורונה" בה מוצגת המגיפה כפיתוי מחזר. עבודתו מתכתבת עם שואה החוזרת על עצמה כזכרון שאינו מרפה ורישומה הוא חוסר אונים וסבל. לגביו כיוצא שואה, אירוע המדכא את חופש הפרט לחיות ולעסוק כרצונו הנו בחזקת חוויה המעידה כי הזכרון אינו רק בבואה של עבר רחוק אלא של הווייה מתמידה המחוברת לזהותו כאדם.
זאב קרישר מציג מיצב של ספינות מעבר דמויות מפלצות, שנועדו להעביר ניצולים מחוף אל חוף. הן לא בשמוש ואינן פעילות, הן תקווה מעוותת שלא התגשמה והתעייפה מלהתקיים. העבודות מחכות ספינות התקווה לגאולתן, למי שיסיר אותן מכלונסאות אל עבר מסע חדש. המסר הכללי הוא "המתנה לגודו" (מחזה של בקט) לדבר הבא שאינו ידוע אך תלוי בנו. זאב קרישר עסק במקור כזואולוג ומתכנן גנים, לצורך אמנותו אף עבד כיוצק מתכות. נטייתו לתבניתיות כמסגרת תומכת ומכילה מיוצגת במיצב המבטא את עולמו וזהותו כפליט המקווה עדיין לחוף מבטחים מכיל ומגונן גם מפני זכרונות העבר.
התערוכה מהווה משולש של מראות המשקפות הליכי התגבשות של זהויות שונות והתמודדותן בדרך ועם הווה טעון שאלות. יש בעבודות אלמנט מסקרן, מאתגר לכל המבקש לחוות עולמות שאינם מובנים מאליהם, אך משותפים במדת מה לכל אחד מאתנו.
ראיין כתב וערך יואל אמת – חבר איגוד העתונאים במגדר האקדמי.